סיפורה של שפחה: ביקורת פרק פתיחת העונה השנייה

פרק הפתיחה של העונה השנייה של "סיפורה של שפחה" גרם לי להבין מספר דברים על העונה הראשונה. זוהי לא סדרה מתוחכמת. מדובר בסדרה טובה ללא ספק, אפקטיבית וחשובה אבל עם ראייה אמנותית פשוטה יחסית, ויותר מכך ראייה פוליטית פשוטה מדי. אני חושב שזה גם העולם שהשתנה בשנה האחרונה שהזיז את הסדרה מהרלוונטיות שלה: הרי כבר די ברור שהאנשים המסוכנים באמת לדמוקרטיה הם לא פנאטים דתיים. אפשר להתווכח הרבה על מי כן מסוכן, השמאל הקיצוני או, לדעתי האישית, ה"ימין האלטרנטיבי" שעולה לאחרונה, רוב רובו אתאיסטי לחלוטין. אבל כן קל להבין שהאיום מנוצרים פנאטיים על המערב הוא לא אמיתי.

לכן כל הפרמיס הימי ביניימי קצת בעייתי. קשה לי להאמין שהחברה האנושית "תחזור לימי הביניים". ומעבר לדעתי האישית בנושא, אני חושב שזה רעיון משעמם יותר שניסו המון בסיי-פיי, ויש בו אלמנט של התעלמות ממורכבויות חדשות ושונות באקלים הפוליטי הנוכחי. בזמן שהעונה הקודמת שודרה, אני מרגיש שהמערב כולו היה במין תחושת כאוס ברורה ומובהקת. בתוך הכאוס הזה, סדרה עם המסרים הליברליים, שהרבה מהם חיוביים אבל שנה-שנתיים קודם היו ברורים מאליהם, הרגישה מהפכנית והעיפה אותנו מהרגליים. עכשיו, כשקצת התרגלנו לכאוס ושקענו בתוכו בקבלה, אנחנו צריכים רעיונות שונים יותר כדי באמת "לעוף".

[*]

אז למה הסדרה הזו בכל זאת טובה? כי מדובר בעוד סדרה מד"בית עשויה היטב. מהרגע שמסתכלים עליה ככזו, ללא הלחץ להיות הטקסט הטלוויזיוני העיקרי והחשוב ביותר של השנים האחרונות, אפשר ליהנות ממנה ולהעריך אותה, כי כן יש בה המון טוב, גם צורנית וגם בתוכן. ובגישה הזו אני מגיע לעונה השנייה. הפרק הראשון הוא טוב מאוד. קשה להכחיש שמבחינה אסתטית, קודם כל, מדובר בסדרה ובפרק אדירים.

הצילום, כמו בעונה הקודמת מרהיב, כך גם העריכה והפסקול, אבל עיצוב התפאורה דווקא השתנה קצת, בעונה הקודמת כל הסטים הרגישו כמו כנסיות גדולות מימדים: באכזריות שנטפה מהקירות בכל מקום היה בכל זאת משהו יפהפה. ואילו כאן היוצרים מרשים לעצמם לחקור איזה עליבות מסוימת בעיצוב הסטים, עליבות חסרת פאתוס וכמעט משעממת. הצד הזה של העולם של "גלעד" לא נחקר מספיק לדעתי בעונה הקודמת, וכאן חוקרים אותו ויזואלית, אולי כי הוא מתחיל להתגלות לאזרחים במלוא הפתטיות שלו (שלטונות פשיסטיים הם תמיד קצת פאתטיים). היבט נוסף שמרשים כאן מאוד הוא המשחק. הדמות הדומיננטית הן כמובן אליזבת' מוס הנפלאה בתור ג'ון אוסבורן/שלפרד, השפחה המהפכנית. מוס היא נפלאה ונותנת כמו בעונה הקודמת הופעה מלאת שכבות, אבל אפשר להרגיש שמשהו משמעותי השתנה בדמות לפי המשחק שלה כבר מהרגע הראשון. מולה הדמות השנייה הדומיננטית בפרק, כמעין מייצגת של הממסד מולו ג'ון נאבקת לאיטה, דודה לידיה (אן דאוד, פאטי מ"הנותרים") שמשחקת תפקיד משמעותי במיוחד בפרק, ואני מקווה שכך יהיה גם בהמשך העונה.

בניגוד להרבה דברים בסדרה, מערכת היחסים שלהן היא באמת מורכבת- ראשית מבחינת הכתיבה, תפקידה של לידיה בחברה הזו (כמשהו בין מדוכאת למדכאת) מורכב ונחקר כאן בראש כבד. התקשורת בין שתי הדמויות היא נפלאה ובנויה כמעט כמו תיאטרון קלאסי - כולל ניואנסים בהוראות בימוי קטנות שאומרים הכל. מבחינת המשח, דאוד ומוס פשוט עובדות נפלא ביחד. החספוס של שתיהן דומה ומנוגד בדיוק במקומות הנכונים, והפגיעות של שתיהן בולטת תמיד מתחת לפני השטח. זו דינמיקה נהדרת ומעניינת לפתוח איתה את העונה, ואני מאוד שמח שכך עשו.

טון אופטימי יחסית לגבי עתידו של העולם הזה ודמויותיו עולה כבר בפרק הזה, ובעוד הוא עומד להיכבות בקרוב מאוד כנראה, הבזקי האופטימיות של הפרק הזה אומרים משהו טוב. אני חושב שהרבה מאיך שאפשר יהיה לשפוט את הסדרה ככלל ואת הרעיונות הפוליטיים שלה באופן שלם יגיע כשנראה איך תגיע המהפכה, שבבירור תגיע. מסתמן שזו העונה שכבר תתחיל את ההפיכה השלטונית בגלעד, ואני חייב להודות, למרות הסייגים שלי מהסדרה, שאני מחכה לפרקים הללו מאוד. אז גם אם זו לא הסדרה החשובה של העשור בשום צורה, והיא לא מתוחכמת יותר מדי, אני חייב להודות שמדובר בפרק מסקרן שבסופו של דבר החזיר אותי להייפ סביב "סיפורה של שפחה". יבורך הפרי.

הסדרה "סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי בשעה 22:00 בערוץ HOT HBO. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן