המכשף: ביקורת עונה שלישית

"המכשף", סדרת הפנטזיה המצליחה, המבוססת על סדרת ספרים של הסופר הפולני אנדז'יי ספקובסקי ומשחק מחשב שרק הגדיל את הפופולריות שלהם, מספרת סיפור על מלחמה בין עולמות, ומלחמה פנימית של הגיבורים והגיבורות הפגומים שלה. במרכזה דמותו המיוסרת של גראלט (הנרי קאביל, "איש הפלדה"), המכשף הלוחם במפלצות שונות ומשונות.

גראלט נמצא בשליחות להגן על הנסיכה סירי (פרייה אלן, "מלחמת העולמות"), שגורלה נקשר בגורלו והוא משמש לה מעין דמות אב. עוד דמות נשית חזקה היא הקוסמת יניפר (אניה צ'אלוטרה) שלה כוחות כישוף עצומים, עליהם שלימה מחיר באיבוד היכולת להביא ילדים לעולם. קאביל הודיע על עזיבת הסדרה והתפקיד הכה מזוהה איתו בסוף העונה השלישית, ואולי גם המהלך הזה מבשר על שקיעתה של הסדרה.

האתנחתא הקומית בסדרה היא יסקייר (ג'ואי בייטי), הזמר הנודד שמצטרף לגראלט ומחבר שירים המתארים את הרפתקאות הגבורה שלו, למגינת לבו של גראלט השתקן והמסוגר, שמדבר בעיקר עם הסוסה שלו. אחד מיוצרי הסדרה תיאר אותה כ"סדרה משפחתית עם מפלצות". זהו תיאור נאמן לרוח "המכשף", שעוסקת בחיפוש אחרי שייכות ומשפחה דרך סיפור על מכשפים ומכשפות, קוסמים וקוסמות, אלפים וגמדים, מפלצות ושינויי צורה. כמו בסדרות וסרטי פנטזיה אחרים, מהארי פוטר ועד "משחקי הכס", הנושא המרכזי הוא התמודדות עם "האחר", והניסיון להבין את מהות המפלצתיות והמאבק בה. כמו בפנטזיות אחרות, יש גם כאן משל על יחסים בין בני אדם, אינטריגות פוליטיות וכוח משחית, והכמיהה האנושית למצוא שלווה, לסיים את המלחמות וליצור עולם טוב יותר. בין גראלט לינפר מתפתחת מערכת יחסים, ששניהם רוצים בה וחוששים ממנה בעת ובעונה אחת. ההתפתחות המהוססת של היחסים ביניהם היא במוקד העונה. המשפחה האלטרנטיבית, שמורכבת מגראלט וינפר כדמויות הוריות וסירי ויסקייר כ"ילדים", מספקת לסדרה כמה רגעים יפים, כמו הסצנה בה סירי וייסקייר צופים באיחוד המחודש של גראלט וינפר מרחוק ו"מדבבים" אותו באופן יצירתי. יש כאן דוגמה לשילוב בין הומור לבין רגש, ודרך תסריטאית מעניינת להימנע מהקלישאה של סצנת מפגש מחודש בין אוהבים. בעונה הזאת, ייסקייר רודף השמלות האובססיבי, מתאהב בגבר. הביסקסואליות של יסקייר לא נרמזה כלל בעונות הקודמות. אולי יש כאן רצון להוסיף ממד לדמות האמן ה"פתוח לכול" . יסקייר עדיין ממלא את תפקיד הסייד-קיק של הגיבור, אבל הניסיון לספק לו עומק לא בדיוק משכנע.

בסדרה יש כמה תובנות שנראות רלבווטיות מתמיד. כך למשל הצורך באחדות מול כוחות הכאוס החיצוניים והפנימיים, תובנה שאינה מוגבלת לעולם הפנטסטי. גם הדיון באחדות מול פילוג, והדיבורים הנעלים על שלום שמסתירים מזימו תאפלות מסוגים שונים מוכרים ומהדהדים מאבקים בעולם האמיתי. מאבקי כוחות ומניפולציות פוליטיות מסובכות מקשים על ההתמצאות, ולא רק לגיבורים, שנדמה לעיתים שהם במסע מעגלי לשום מקום. בעונותיה הקודמות, ובעיקר בעונה הראשונה והמוצלחת ביותר של "המכשף", היא הצטיינה בשילוב מענג בין אימה, הומור וסיפור מהודק. אפשר היה לתאר אותה כ"גראלט פוגש את מפלצת השבוע", ובכל פעם סיפורה של המפלצת וההתמודדות אתה סיפקו סיפור שלם.

המבנה הזה אינו נשמר בעונה הנוכחית, שבה שלל הסיפורים, הדמויות ודמויות המשנה יוצרים גודש עלילתי מעיק למדי. לעתים מבליחה הרוח השובבית של העונה הראשונה, אבל הרגעים האלה מעטים מדי ואינם מתעלים לכיף הצרוף של העונה הראשונה. אפילו השירים של יסקייר לא מוצלחים. נראה ש"השלך מטבע למכשף " היה הלהיט היחיד שלו.

החלק הראשון של העונה השלישית מסתיים בפרק שמשחק עם המבנה העלילתי הלינארי. הוא מספר את סיפור אסיפת הקוסמים, שאליה מגיעים ינפר וגראלט כזוג שכל העיניים מופנות אליו, במטרה לגלות מי הקוסם המרושע שעושה ניסויים מפלצתיים בתלמידות בית הספר לקוסמים. אבל גם התעלול התסריטאי הזה לא בדיוק מספק. אולי בחלקה השני של העונה יחזור הקסם.

הסדרה "המכשף" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן