Seret.co.il - :: פסטיבל ירושלים - ביקורות התחרות הישראלית: ארץ פצועה, נדיה

פסטיבל ירושלים מתקיים במהלך השבוע בסינמטק ירושלים. במסגרת הפסטיבל מתקיימת מדי שנה תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי. השנה שישה סרטים מתחרים על פרס חג'ג' לסרט הטוב ביותר. צפינו בשניים מהם - "נדיה שם זמני" ו"ארץ פצועה" - וחזרנו עם רשמים ראשונים

נדיה – שם זמני

"נדיה – שם זמני" הוא סרט עם תסריט גדול מהחיים שנעשה באמצעי מבע קטנים ומצומצמים שמפחיתים מעוצמתו. זהו סרטה הראשון כבמאית של העורכת טובה אשר, שנחשבת לאחת העורכות הבכירות ב-35 השנים האחרונות בקולנוע הישראלי ("מאחורי הסורגים", "הכלה הסורית") ואף ערכה את סרטה הנוכחי עם בנה יאיר.

הסרט מחולק לשתי מערכות נפרדות: האחת מתרחשת בסוף שנות ה-80 במזרח ירושלים ובלונדון ועוקבת אחר נדיה קאביר, אישה מוסלמית שעוברת עם בעלה ללונדון ונאלצת לשנות את זהותה לאחר היעלמותו של הבעל. במערכה השנייה המתרחשת כעבור 20 שנה בירושלים נדיה החליפה את שמה למאיה גולדווסר והיא כוראוגרפית מצליחה החולקת את חייה עם יואב ושני ילדיהם.היא נאלצת להתמודד עם עברה שמתעורר לחיים לאחר שבעלה מבחין כי משהו אינו כשורה עימה.

ההתרחשויות בסרט הן של מלודרמה גדולה מהחיים, אך הן מתוארות בסגנון אמנותי, בקצב איטי, כמעט ללא שימוש בפסקול ועם תסריט שמשאיר פערים רבים להשלמת הקהל. הבעיה בקונטרסט שנוצר בין התסריט לאופן הבימוי היא שהתוצאה לא מספיק סוחפת. כך שלמרות תצוגת משחק נהדרת של נטע שפיגלמן בתפקיד הראשי ותסריט בעל פוטנציאל מסקרן, הסרט נשאר לא יותר מראוי לצפייה ונדמה כי במאי בעל ניסיון ותנופה רבה יותר היה יכול להוציא ממנו הרבה יותר.

[*]

ארץ פצועה

סרטו הרביעי באורך מלא של הבמאי ארז תדמור, שסרטיו הקודמים "זרים", "הבן של אלוהים" ובעיקר "סיפור גדול" זכו להצלחה נאה ובפרסים בין לאומיים.

תדמור כתב את הסרט הנוכחי בעקבות כתבה שראה בטלוויזיה אודות מחבל המאושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה לצד הפצועים מהפיגוע שביצע. הוא תפר סביב סיפורו של המחבל עלילה בה שוטר צעיר (רועי אסף) נשלח להגן על המחבל מפני בני משפחות הפצועים המעוניינים לפגוע בו ומגלה במקביל כי בנו נעלם וייתכן שנפגע בפיגוע.

גם בסרט זה הפונטציאל הדרמטי של העלילה הוא גדול ונפיץ במיוחד ותדמור מצליח לשמור על מתח ועניין בקרב הקהל ולייצר סרט המצולם (על ידי הצלם המצוין אסף סודרי) ברובו בחללים סגורים המוסיפים לתחושת הלחץ הקלאסטרופובית. למרבה הצער העלילה הדחוסה לא מצליחה באמת לרגש ולהיחרת בזיכרון והסרט נותר בגדר מותחן דרמטי סביר שמספק את הסחורה ולא מתגבש לכדי יצירה בעלת מהות, המחדשת דבר מה על המצב או מציגה בפנינו דמויות ייחודיות שנשארות עימנו לאחר הצפייה.

[*]