איזבל הופר חוגגת 70: חמשת תפקידיה הגדולים

"רוקמת התחרה" (1977)

למרות שבסרטה הראשון, "פאוסטין והקיץ היפה", שיחקה ב-1972 (לצד איזבל אג'אני בתחילת דרכה), את פריצתה לקהל הצרפתי עשתה הופר בסרט השערורייתי של ברטרנד בלייה, "הפרחחים" (1974). עם זאת, השם "איזבל הופר" הפך לשגור בפי רבים בעולם בזכות הסרט הצרפתי "רוקמת התחרה", שזיכה את השחקנית בפרס הבאפט"א לשחקנית הצעירה המבטיחה ביותר.

על בסיס ספרו של פסקל ליינה, "רוקמת התחרה" מגולל את סיפורה של "פום" (תפוח בצרפתית), צעירה ביישנית ובודדה (הופר), שחיה עם אמה ועובדת כספרית. חופשה קצרה לעיירת החוף קאבור עם חברתה היחידה ופגישה עם פרנסואה, סטודנט נחבא לכלים, נותנים לפום הזדמנות לשנות את חייה – לטוב ולרע. "רוקמת התחרה" לא רק הביא את הופר לקהל הבינלאומי, אלא הציב את המודל לדמותה הקלאסית של השחקנית בקולנוע – מרוחקת, שקטה, קרה.

"חובבים" (1994)

מפריצתה בשלהי שנות ה-70 ועד שנות ה-90, הספיקה הופר להופיע באפוסי ענק כדוגמת "שערי החופש" (1980) של מייקל צ'ימינו (שנודע מאוחר יותר כפלופ עצום), המותחן "כל אדם לעצמו" (1980) של ז'אן לוק-גודאר, "מאדאם בובארי" (1991) ו"עסקי נשים" (1988) של קלוד שברול, שזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.

עם זאת, אחרי כישלונו הגדול של סרטה דובר האנגלית הראשון - "שערי החופש" (1980) - חששה הופר להופיע בסרטים אמריקאיים נוספים. היה זה הבמאי העצמאי הייחודי האל הארטלי שפיתה אותה לצאת מ"פרישה" חלקית מסרטים דוברי אנגלית עם תפקיד ראשי בסרטו "חובבים" (“Amateur”) מ-1994. הסרט מציג את הופר כנזירה לשעבר שמוצאת עבודה כתסריטאית פורנו; אותה עבודה זמנית מסבכת את אשת האלוהים לשעבר עם פשע ומזימות בינלאומיות מכל עבר. התפקיד הקאמפי זכור להופר עד היום, כך שהסיכון שלקחה השתלם.

"המורה לפסנתר" (2001)

אם באוטרים חובבי איזבל הופר עסקינן, שיתוף הפעולה בין השחקנית לבמאי האוסטרי מיכאל האנקה הוא ייחודי במינו; חיבתו של האנקה למערכות יחסים בורגניות מעוותות בעולם ציני מתאים ככפפה לאופי המשחק של הופר, וככזו – ליהק אותה הבמאי ב"אהבה" (2012) ו"סוף טוב" (2017). דווקא שיתוף הפעולה הראשון בין השניים, "המורה לפסנתר" מ-2001, לא רק העניק להופר את פרס המשחק בפסטיבל קאן באותה שנה (לצד פרס ה"גרנד פרי" לסרט) אלא גם הפך להגדרה הדפניטיבית לשיתוף פעולה ייחודי זה בין השניים.

המותחן האירוטי-פסיכולוגי, שמבוסס על ספרו של אפרידה ג'לינק מ-1983, מספר את סיפורה של אריקה, מדריכת כיתת אמן בקונסרבטוריון ומורה לפסנתר רווקה בשלהי העשור הרביעי לחייה (הופר) שחיה עם אמה (אני ג'ירדו). בעוד על פניו, אריקה היא טיפוס קשוח ומופנם, מערכת היחסים הסבוכה שלה עם אמה הותירה אותה במצב מתמשך של אפאתיות מינית ורגשית. דווקא מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית עם סטודנט צעיר (בנואה מז'ימל) מביאה את אריקה למצב שברון. האנקה רצה שהופר תככב עוד ב"משחקי שעשוע" (1997), אך מפאת אילוצים אחרים היא לא הצליחה. כשביים את "המורה לפסנתר", התנה האנקה את עבודתו על הפרויקט בליהוקה של הופר שלמדה פסנתר בילדותה. היא עברה על התסריט השערורייתי בקצרה ונענתה מיידית בחיוב.

"8 נשים" (2002)

אל מול הקודרות הצינית של האנקה, פרנסואה אוזון אפיין את סרטיו בקאמפיות וצבעוניות; איזבל הופר האפרורית התאימה לחזון הרפלקסיבי שלו. ב-"8 נשים", קומדיית אנסמבל שחורה המבוססת על מחזה מ-1958 ומרפררת ליצירותיהם של דאגלס סירק, אלפרד היצ'קוק ווינסנט מינלי. הופר מככבת כבת השמרנית של מטריארכית משפחת נשים אקסצנטרית (המורכבת מקתרין דנב, פאני ארדן, עמנואל בהר ועוד). המשפחה מתאגדת בערב בערב חג המולד, רק כדי למצוא את אבי המשפחה מת עם סכין בגב; כעת, המשפחה תקועה באחוזה הגדולה, כשכל אחת היא חשודה מיידית. עם אווירה תיאטרלית מחד ואהבה גדולה למדיום הקולנועי מאידך, "8 נשים" נותר קלאסיקה בפילמוגרפיה של הופר.

"היא" (2016)

עוד סרט שעוסק במיניות ובאלימות בצורה חסרת בושה של אוטר שנוי במחלוקת ואיזבל הופר בתפקיד הראשי? הפתעה זו לא, ועדיין "היא", סרטו הראשון של הבמאי ההולנדי פול ורהובן בצרפתית, כיכב ברשימות סיכום השנה של רוב מבקרי הקולנוע ב-2016, הועמד כמעט לכל פרס אפשרי וזיכה את כוכבתו כמעט בכל פרס אפשרי (חוץ מהפסד לאמה סטון בפרסי האוסקר) כי משהו אחר ומעוות עובד בו.

מה שהוגדר על-ידי ורהובן כדבר "שונה מכל דבר שעשיתי קודם לכן", מתאר את סיפורה של מישל (הופר), אשת עסקים מצליחה, שנאנסת בביתה על-ידי תוקף רעול פנים. בשל ניסיונה השלילי עם המשטרה בעבר, מישל מחליטה לא לפנות למשטרה ולנסות ולהתמודד עם האיום בעצמה. אחרי שניסיונותיו ללהק שחקניות אמריקאיות נענו בשרשרת סירובים, ורהובן "מאס" במגבלות המשחק האמריקאי ("נדמה שחסרה להם התעוזה להיות מעוררי מחלוקת", אמר) ופנה להופר, שגילתה עניין ברומן עליו מבוסס הסרט ("Oh…" מ-2012) עוד לפני הצעת הבמאי והצהירה כי עבורה ורהובן הוא "אחד מהבמאים הטובים בעולם".

ורהובן קרא להופר "שחקנית מוכשרת מאוד שנותנת לך הרבה יותר ממה שכתוב על הדף. היא עורכת ניסויים בראשה כדי להגיע למקומות שהיא כנראה לא תגיע אליהם בחיים האמיתיים – ואת כל זה היא עושה בצורה מיוחדת מאוד". הופר עצמה הודתה אף היא בקושי בצילום הסרט (ובייחוד סצנת האונס, שהוציאה ממנה אלתורים ייחודים), אך עדיין טענה כי לא היה לה "ספקות לגבי חשיבות התפקיד. אני חושבת שאם אתה מסתכל על הסיפור בצורה שטחית בלבד, אתה תחשוב שזה סרט על אונס והמשיכה של הנאנסת לאנס. אני חושבת שזה הרבה יותר מזה. היא דמות מרתקת, היא הולכת נגד ההגדרות הבנאליות לאישה, לגבר. אמנם זה נדמה שהסרט הוא גברי, אך הוא על דמויות גבריות חלשות שמתערערות אל מול אישה שמצליחה להתחזק".