Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הלכו לעיבוד - הרימייקים האמריקאים הגרועים לסרטים זרים

בהוליווד לא עולים יותר מידי רעיונות מקוריים בשנים האחרות ולכן הרימייקים הפכו לתופעה מאוד בולטת. בחלק מהמקרים מדובר בעיבודים חדשים לסרטים זרים. בהרבה מאוד מקרים בשנים האחרונות התוצאה מתבררת כמיותרת עד מחווירה לעומת המקור. בימים אלו מבקרים רבים קוטלים את הסרט "הסוד שבעיניים", רימייק לסרט הארגנטינאי זוכה האוסקר הזר, שגם לא עושה חיל בטבלת שוברי הקופות בארה"ב. לכבוד הפיאסקו סקרנו למענכם עוד 5 דוגמאות לסרטים זרים שקיבלו רימייקים גרועים.

החוב

הגרסה הישראלית המקורית של "החוב" בבימויו של אסף ברנשטיין לא עשתה יותר מידי רעש בישראל ובטח שלא בעולם. ה"חוב" הוא סרט קטן על 3 סוכני מוסד שנאלצים להתמודד השלכות אירוע מהעבר בו הם לכדו פושע נאצי, אך הסתירו את האמת מהציבור על התגלגלות האירועים באותו הזמן. לבסוף העבר חוזר לרדוף אותם בהווה.

לא ברור מאיזה סיבה החליטו בהוליווד להפיק גרסה אמריקאית משלהם לסרט כל-כך בינוני. הקאסט היה טוב, וכלל את הלן מירן, ג'סיקה צ'סטיין וסם וורת'ינגטון. הסרט כלל יותר מידי דרמה ופחות מדי מתח ואקשן. למפיקי הגרסה המחודשת הייתה הזדמנות לשפר אותו אבל במקום זאת הם השאירו אותו באותו אזור בינוני ומפוספס. זהו סרט שאפילו השחקנים שהשתתפו לו לא יזכרו שהם הופיעו בו בעוד 30 שנה. (מבקר: נתן ליכטר)

תן לאדם הנכון להיכנס

בשנת 2008 יצא בשוודיה סרט ערפדים קטן ושונה מאוד בנוף הז'אנרי. מעשייה מתוקה-מרירה על אוסקר, ילד קטן ובודד שסובל מהתנכלויות חבריו לספסל הלימודים וחולם על נקמה. שכנה חדשה שמגיעה לאזור מגוריו יוצרת חברות אמיצה עם אוסקר, עד שמתברר כי היא מסתירה סוד אפל. סרטו של תומאס אלפרדסון זכה לשבחי הביקורות (כולל פרס הסרט הטוב בפסטיבל טרייבקה) ולהצלחה מרשימה בקרב הקהל ונחשב לאחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות ולכזה שמצליח לשלב סיפור נוגע ללב, חותמת ויזואלית מרשימה וסוף מדמם ובלתי נשכח בז'אנר החרוש של סרטי הערפדים.

האמריקאים ראו את הצלחת הסרט, חשבו כי טוב והפיקו גרסה משלהם בבימויו של מאט ריבס, שכבר יצר סרט אימה יוצא דופן ואיכותי בעברו ("קלוברפילד"). לצערנו" “Let Me In הוא כל מה שהסרט השבדי לא היה – סרט זניח, לא מפחיד ובעיקר שכיח, סרט שהיתרון היחידי בו הוא הגעגועים שהוא מעורר למקור. (מבקר: אלעד שלו)

שבעה צעדים

עוד סרט שהמקור שלו הצליח כל כך שהוא לבטח לא פחות מוכר ואף טוב בהרבה מהרימייק האמריקאי שלו. סרטו של הבמאי הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק, נחשב לחלק השני בטרילוגיית הנקמה שלו לצד "שלום לנוקם" ו"שלום לנוקמת" וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 2004. הסרט מגולל את קורותיו של או דה-סו, אדם מן השורה שנחטף על ידי חוטף מסתורי, נשבה בחדר סגור במשך 15 שנה ומגלה כי הוא החשוד העיקרי ברצח אשתו. יום אחד הוא משתחרר במפתיע ומשם מתחיל את אחד ממסעות הנקמה העקובים ביותר מדם שנראו בקולנוע במטרה לגלות מי אחראי לכליאתו ולנקום את רצח אשתו, מסוג הטירוף שנראה רק בקולנוע הביזארי והמרתק מדרום קוריאה כולל סצינה בלתי נשכחת עם פטיש.

עשור לאחר מכן לקח הבמאי המוערך והמוכשר בדרך כלל ספייק לי ("השעה ה-25") את המושכות לרימייק אמריקאי. למרות כשרונו של לי כבמאי, הרימייק דשדש בין קטעי אקשן שגרתיים, סצינות אימה מדממות ותחושה של "בסרט הזה כבר היינו, רק שהוא היה טוב בהרבה". לקינוח הסרט היה גם לכישלון קופתי מהדהד עם הכנסות של 5 מיליון דולר אל מול תקציב של 30 מיליון. (מבקר: אלעד שלו)

נערה עם קעקוע דרקון

טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון" התבססה על סדרת הספרים המותחת של סטיג לארסון. הסרט הסרט הראשון היה המוצלח מכולם. זה היה הסרט שהכניס לתודעה את נומי ראפאס שגילמה את ליזבת' סלאנדר - האקרית מחשבים פריקית. ראפאס החלה לקבל מאז הופעתה תפקידים בשוברי קופות הוליוודים. ואז הגיע דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב") והחליט להפיק גרסה משלו. עד היום אני לא מבינים בשביל מה היה צריך להפיק את הרימייק המיותר הזה. הוא מחוויר בכל פרמטר לעומת הגרסה המקורית של נילס ארדן אופלב.

הליהוק של הרימייק הוא אחד הגרועים בעשור האחרון. דניאל קרייג לוהק לתפקיד מיכאל בלומקוויסט ורוני מארה לוהקה לתפקידה של ליזבת'. דניאל קרייג היה תמיד שחקן של הבעה אחת. לעומת זאת, רוני מארה עשתה כמה תפקידים טובים פה ושם, אבל היא השחקנית האחרונה שאמורה לגלם את ליזבת' סלנדר. היא עשתה את הדמות בצורה אנמית ומחפירה. אי אפשר בכלל להשוות אותה לראפאס. תארו לכם שאת חניבעל לקטר למשל היה מגלם סטיב קארל. זה בדיוק מה שקרה עם דמותה של ליזבת', כשרוני מארה קיבלה את התפקיד והחריבה אותו לגמרי. (מבקר: נתן ליכטר)

גודזילה

אתם בטח חושבים שאני עומד לרדת על הגרסה של רולנד אמריך משנות ה 90 אז לא. בניגוד לדעה הנפוצה, אני דווקא אוהב את הסרט הזה. אמריך לא לקח את העניין ברצינות, הכניס הומור, הושפע "מפארק היורה" ובסך הכל יצר סרט אסונות די חביב. לדעתי, גרסת 2014, היא פשוט גרסה מתיימרת על גבול הפלצנית. הטיילר של גרסת 2014 היה מעולה והבטיח המון. בפועל מדובר בניסיון להיות נאמן למקור היפני הקלאסי מ-1954. התוצאה היא סרט קודר, משעמם ומעצבן. ברייאן קרנסטון (לנצח וולטר מ"שובר שורות") התפגר בשלב מוקדם מידי והקהל נשאר עם ארון טיילור ג'ונסון שהיה מעולה ב"קיק אס", אך גרוע בגרסת 2014. בפעם השנייה שניסיתי לראות את הסרט, לא הצלחתי לשרוד אותו עד הסוף. (מבקר: נתן ליכטר)