Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מי שיש לו את הכישרון להצחיק

התמודדות עם אובדן היא דבר סובייקטיבי. מה שלאדם "מן השורה" ייראה מגוחך וחסר היגיון יכול להיראות לאדם אבל כדרך היחידה להתמודד עם הכאב. "הריקוד האחרון" (Last Dance) סרטה של דלפין לריסי - זוכה "חביב הקהל" בפסטיבל לוקרנו, שעלה לאקרנים בישראל ביום חמישי האחרון - מציג בדיוק סיפור שכזה בטון דרמטי-קומי, מבלי לזלזל לרגע במושאו. ז'רמיין הוא פנסיונר חולה לב בן 75, שמחליף את אשתו הרקדנית המנוחה בהפקת המחול האחרונה שלה, למורת רוחם של ילדיו. עם הצרפתית השבורה שבפי (וסיוע בתרגום מסבתי הלבנונית), ישבתי לראיין את כוכב הסרט, פרנסואה ברלאן ("כשהנערים שרים", טרילוגיית "המשלח") על כישורי הריקוד שלו, משיכתו למשחק, יחסו לפרסים, מי הבמאי שהכי השפיע עליו וכל מה שביניהם.

אתחיל בכך שאהבתי מאוד את הסרט. לדמות שלך יש סצנות ריקוד רבות, בעיקר מתוך ניסיון להתמודד עם מות אשתו; האם היה לך רקע קודם בריקוד? כמה שעות חזרות עברו עליך כהכנה לסרט?

"תודה רבה לך על המילים החמות. האמת שהתאפשר לנו רק שבוע של חזרות – חמש שעות בערך כל יום. לשמחתי, יש לי רקע בריקוד מימיי בתיאטרון; מצד שני, גילי המבוגר והפציעות השונות שלי מסקי לא סייעו לי במיוחד".

מ שחק תמיד היה החלום שלך?

"האמת שממש לא (צוחק). רציתי מאוד להיות מוזיקאי למשך זמן רב. הגעתי למשחק באוניברסיטה, כשעברתי במקרה ליד התיאטרון באקדמיה; הם חיפשו שחקן מחליף, בחרו בי וככה הכל התחיל. מאז המשחק הוא כמו סם עבורי".

אנחנו כשבוע אחרי ערב האוסקר, ואני יודע שהיה לך ניסיון בעבר עם טקסי פרסים – זכית בפרס ה"סזאר" ב-2000 בעבור משחקך בסרט "Ma petite entreprise", והיית מועמד מספר פעמים מאז. מה רגשותייך כלפי עונות הפרסים? אתה מחבב אותן לרוב?

"לא, האמת היא שממש לא. אני אגיד ככה: אני מאושר שקיבלתי את הסזאר אבל אני לא עושה את העבודה הזו בשביל לקבל פרסים. אני עובד כשחקן כי אני מרגיש את הדחף בי לעשות זאת. יש שחקנים שחושבים רק על הפרסים – אבל זה לא המקרה שלי".

עבדת עם במאים צרפתיים גדולים רבים לאורך הקריירה שלך כמו לואי מאל, קלוד שברול וברטראן טברנייה. יש לך במאי שהכי אהבת לעבוד איתו?

"החביב עליי ביותר ככל הנראה היה שברול (אחד מבמאי "הגל החדש הצרפתי" – "הדודנים" (1959), "האיילות" (1968) – ד.ע), בעיקר כי הוא הציע לי תפקידים אחרים ממה שנהגתי לשחק עד אז. הוא הציע לי תפקיד של פתיין בן 60+ (בסרט “הנערה נחצתה לשניים" מ-2007) - תפקיד שלא היה דומה למה שעשיתי עד אז בתיאטרון, או ה'טייפקאסט' שנקלעתי אליו; במובן מסוים, זה היה הימור גם עבורו וגם עבורי. לואי מאל ("מעלית לגרדום", "האוהבים"), לעומת זאת, היה הבמאי הראשון שבאמת האמין בי. בגלל האמונה שלו בי הוא ליהק אותי לתפקידים שמהותיים לי עד היום".

חלק לא מבוטל מהקהל הצרפתי זוכר לך חסד נעורים מהגרסה הצרפתית של "המשרד" – "Le Bureau" (שם גילם את תואם דיויד ברנט/מייקל סקוט). מה אתה זוכר מצילומי הסדרה?

"בעיקר המון המון עבודה ממושכת. הבמאים הצרפתיים של התוכנית, לעומת זאת, לא היו צריכים לעבוד הרבה כי הם פעלו כמעט ב-'Copy-Paste' לפי התכניות של המקור הבריטי. אבל אני לא יכול להגיד שלא נהניתי, כי היו לי קולגות מאוד מצחיקות לעבוד איתן".

עבדת בהרבה קומדיות; מן הצד השני, עבדת גם בהרבה דרמות - "הריקוד האחרון" משלב בין שני הז'אנרים. באלו מהז'אנרים אתה מרגיש יותר בבית?

"עבודת הקומיקאי מחייבת אותו לשחק כמה שיותר תפקידים שונים ומגוונים. למזלי הרב, יש לי את היכולת להצחיק אנשים – ירשתי את זה מאמא שלי. למי שיש את הכישרון הזה, יש את האפשרות להרגיש בנוח בכל מקום ותפקיד. אני לא אומר כמובן שאני שחקן מצוין, או אפילו טוב, אני פשוט מרגיש כאילו אני יכול לשחק הכל. עם זאת, בוא נגיד שעכשיו כשאני בן 70+, טיפה יותר קשה לי לשחק תפקידים של צעירים".

מהו התפקיד שעשית האהוב עליך ביותר?

"תפקיד הפתיין ב'הנערה נחצתה לשניים' של קלוד שברול. לקח לי זמן רב לקבל על עצמי את התפקיד הזה כי חשבתי שזה לא בסט היכולות שלי. זו כנראה גם הפעם הראשונה שהיו לי את ה'קודים הסודיים' לגילום דמות שכזו. ואז בא קלוד עם המשפט הבא: 'אני יודע שאתה חי בזוגיות עם אישה מאוד יפה; כרגע אתה משחק מול אישה מאוד יפה אחרת – אני לא מבין מה הבעיה כאן. התפקיד שלך בסרט הוא זה של סופר דגול! הצד הפתייני הוא לא מה שחשוב. זה האמונה בתפקיד שנותנת לך את היכולת להיות יפה. תסתכל על סרג' גינסבורג, שלא היה יפה כלל, ותראה איך הוא משך אליו נשים יפות רבות'. הוא צדק, הכל יחסי. בגלל זה התפקיד הזה היה כה חשוב עבורי כי הוא נתן לי את ה'דרייב' שהיה כה חסר לפני.