לזכר אלן ארקין: חמשת תפקידיו הגדולים ביותר

בודדה באפלה (1967)

כמי שזכור ככוכב קולנוע מוכר במשך קרוב ל-6 עשורים, ההגעה של אלן ארקין למסך הגדול לא הייתה קלה וישירה. את דרכו החל השחקן היהודי כקומיקאי בחבורת הקומיקאים "The Second “City (שמאוחר יותר הניבה שמות גדולים כמו ביל מאריי, דן אקרויד, טינה פיי וכו'), שהובילה אותו לכוכבות בברודווי (וכמה פרסי "טוני") כששיחק במחזות של מייק ניקולס ("הבוגר") וניל סיימון ("הזוג המוזר"). הבמאי ההוליוודי נורמן ג'ואיסון התלהב מה"זרות" של ארקין, ליהק אותו לתפקיד הראשי בקומדיה "הרוסים באים, הרוסים באים" (1966), הרוויח לו את מועמדותו הראשונה לאוסקר וקיבע אותו (לטוב ולרע) כמי שמצליח לג'נגל בין דימוי אמריקאי חביב לדימוי אתני זר.

אחד מתפקידיו הזכורים ביותר מראשית דרכו בשנות השישים שממחישים את אותה הדואליות הוא "בודדה באפלה"(“Wait Until Dark”), המותחן הפסיכולוגי של טרנס יאנג ("ד"ר נו"), שבו גילם ארקין פושע ומבריח סמים מעורער בנפשו שפולש לביתה של אישה עיוורת, המגולמת ע"י אודרי הפבורן. מה שהיה להפקה לא קלה עבור הפבורן (זה היה סרטה האחרון עד ל-1976), שהייתה בעיצומי הליך גירושין ממל פרר (מפיק הסרט), היה Tour-de-force עבור ארקין, שהוציא ממנו אגרסיות וטירוף שלא התקיימו עד כה בתפקידיו הקומיים. אגב - אל נעליו של ארקין נכנס בברודווי כ-30 שנה מאוחר יותר בחור בשם קוונטין טרנטינו.

מלכוד 22 (1970)

כשאנו חושבים על סאטירת מלחמה מ-1970, ככל הנראה שנחשוב ישר על "מ.א.ש" (“M.A.S.H”), אבל כמה חודשים לאחר מכן הגיעה למסכי הקולנוע סאטירה אנטי מלחמתית לא פחות חשובה ולא פחות מוכרת, "מלכוד 22" (“Catch-22”). הזכויות לעיבוד הקולנועי של ספרו המונומנטלי של ג'וזף הלר, אודות בסיס צבאי-אמריקאי ים תיכוני במלחמת העולם השנייה, עמוס בבירוקרטיה מגוחכת ומפקדים אקסצנטריים, הלכו ראשית לאורסון וולס בראשית שנות ה-60, שנכשל בהרמת הרעיון. אחרי עוד הפקה שכשלה, הלר הביא לקדמת הבמה את הבמאי מייק ניקולס ("הבוגר"), שליהק בתורו את וולס למפקד הבריגדה הזחוח. ארקין, שהגיע לתפקיד רק לאחר שאל פצ'ינו ו-וולטר מתיאו נשקלו ראשית, מגלם את דמותו של קפטן ג'ון יואסאריאן, המנסה לשמור על שפיות זמנית בעודו ממלא אחר פקודות חסרות היגיון. ארקין לוקח את חוזקתו הקומית והצינית מטבעה ומגלם את יואסריאן כאדם שלא כשיר בשום צורה לתפקיד צבאי, מה שמדגיש עוד יותר את היעדרותה של השפיות בקונספט המלחמה. אותו תפקיד ציני וחד אמנם לא הכה גלים כמו גיבורי סרטי צבא אחרים, אך דמות הגבר השבור והמעורער של ארקין סללה את הדרך למודל הגבריות האמריקאי שנראה בקולנוע של שנות ה-70 (במילים אחרות, ארקין הלך כדי שג'ק ניקולסון יוכל לרוץ).

חותנים צמודים לדולר (1979)

את אותה ציניות ממגנטת שארקין הציג בקולנוע ובתיאטרון הציג פיטר פאלק, הלא הוא הבלש המבולבל "קולומבו", בטלוויזיה. פאלק חלם לעשות סרט עם ארקין. "חשבתי לעצמי, 'הם לא עשו סרט יחד?' הם מושלמים זה לזה, האישיות המנוגדת שלהם היא כמו ארנב וצב", אמר לימים התסריטאי אנדרו ברגמן, שכתב את התסריט לסרטם הראשון של ארקין ופאלק יחד, "The In-Laws" (שזכה בעברית לשם "חותנים צמודים לדולר"). "חותנים" עוקב אחר שלדון קורנפט (ארקין), רופא שיניים צנוע שחייו מתהפכים מהקצה אל הקצה כשבתו מתחילה לצאת עם וינס ריקרדו (פאלק), סוכן CIA מבוגר. כעת, שלדון המשמים נקלע לרשת של מזימות חשאיות ונאלץ לפתור הכל עם ריקרדו הקופצני.

גלנגרי גלן רוס (1992)

העיבוד הקולנועי של המחזה החד של דיויד מאמט אולי זכור כיום בעל התואר המפוקפק "הסרט שבו נאמרת המילה 'Fuck' הכי הרבה פעמים לדקה" או העובדה שאף לא דמות נשית אחת מופיעה בו, אך סרט אנסמבל זה (אל פצ'ינו, אלק בולדווין, ג'ק למון, אד האריס, קווין ספייסי וכו') – העוסק בחייהם של ארבעה סוכני נדל"ן חסרי מעצורים או מוסר – והקפיטליזם ההרסני אותו הוא מציג הופך רלוונטי יותר ויותר בעולם הטייקוני של ימינו.

ארקין מגלם את דמותו של ג'ורג ארונאו, אחד מסוכני הנדל"ן המנסים למכור נכסים לא אטרקטיביים ללקוחות פתיים, המצפה בכל רגע להודעת פיטוריו. בעוד שאר חבריו לקאסט מתעלים זה על זה בהופעותיהם המוחצנות והאלימות, ארקין מגלם את ארונאו כמודל לגבריות פגיעה או כמי שקיבל עליו את גורלו האכזר ונתון לחסדיהם (או לניצולם) של הסובבים אותו. באופן זה, דווקא בהופעתו הרגועה, ארקין מגלם את הלב הרגיש של סרט ציני שכזה.

מיס סאנשיין הקטנה (2006)

קשה היה להתחמק מ"מיס סאנשיין הקטנה" כשהוא יצא אי אז בקיץ 2006 והפך ללהיט אינדי מודרני – ולכן אין זה מפתיע שתפקידו של אלן ארקין כסב הגס והמסומם במשפחת הובר הלא מתפקדת הוביל אותו לזכייתו הראשונה (אחרי מועמדויות רבות) בפרס האוסקר. ארקין לוקח את אותה ציניות שאפיינה אותו לאורך כל הקריירה שלו והופך אותה לאמת לא מפולטרת, שמופנית לא מעט כלפי נכדתו בסרט, אוליב (אביגיל ברסלין), שנמצאת בדרכה לתחרות יופי לילדות. דווקא בסרט כה דו-קוטבי בגישה שלו לאופטימיות ושמחה, חוסר הטאקט של ארקין מציבה אותו כדמות האופטימית ביותר, שמסוגלת לראות תקווה גם כשאין באמת עדות לכך.