Seret מהעבר: 60 שנה לפנתר הוורוד

בקולנוע, כמו בחיים, דברים לא תמיד הולכים לפי התכנון המקורי. לפעמים מנסים לרקום קומדיה מתוחכמת על גנב תכשיטים שרמנטי ובטעות יוצרים את אחד הליצנים הקולנועיים הגדולים בהיסטוריה. אה, כן ועוד גיבור מצויר אייקוני על הדרך. לא נורא, גם באגס באני התחיל בתור כינור שני לפורקי פיג ותראו איפה הוא היום! 60 שנה אחרי זה זמן טוב לתת מבט נוסף ולחזות בניצוצות הראשונים שיהפכו למפקח ז'ק קלוזו והפנתר הוורוד.

סקירה מהירה של הפתיח של הסרט מ-1964 מגלה כי בראש רשימת הכוכבים לא מופיע פיטר סלרס, הלא הוא קלוזו, אלא דיוויד ניבן. "הפנתר הוורוד" הרי עוסק במעלליו של גנב התכשיטים סר צ'ארלס לייטון, הידוע בכינויו 'הפנטום', וניבן מתאים לתפקיד כמו כפפה ליד. הוא מקסים וחלקלק בעודו מנסה לגנוב את יהלום 'הפנתר הוורוד' מידיה של הנסיכה דלה (קלאודיה קרדינלה) ובמקביל לחמוק מהמפקח קלוזו בעזרתה של אשתו הבוגדנית סימון (קפוצ'ין). אל הקלחת נכנס גם אחיינו הנהנתן, ג'ורג' (רוברט וגנר), שמנסה לסחוט מדודו הגנב העשיר כסף. מתכון בטוח לשפע של צרות.

בגדול, "הפנתר הוורוד" הוא לא סרט רע אבל גם לא מוצלח במיוחד. הוא לא אחיד ברמתו והקומדיה, בואו נודה באמת, לא תמיד עובדת. לולא כמה אלמנטים יוצאי דופן, הוא כנראה היה נמוג אל תהום השכחה כמו רבים לפניו. את אחד האלמנטים הללו מספק הנרי מנסיני עם אחת מנעימות הנושא המפורסמות בקולנוע. אתם יודעים על מה מדובר, זו המנגינה שמתנגנת לכם בראש כל פעם שהמילים פנתר ו-וורוד מופיעות יחד במשפט וזה הישג מרשים. את הסקסופון טנור האייקוני מספק נגן הסול-ג'אז פלאס ג'ונסון וצליליו מספקים את האווירה למותג שלם. פס הקול של הסרט אף היה מועמד לאוסקר בשנת 1964 אבל הפסיד ובצדק, ל"מרי פופינס".

נקודת האור השנייה בסרט היא כמובן קלוזו של פיטר סלרס. הדמות נועדה להיות משנית בלבד, אבל אין ספק כי המפקח גונב כל סצנה בה הוא נמצא. הקומדיה הפיזית של סלרס והאלתורים שלו הם הלב הקומי האמיתי של "הפנתר הוורוד" וכל מי שצפה בו יודע זאת. אפילו דיוויד ניבן נאלץ להודות: "זה לא באמת היה הסרט שלי".

"הפנתר הוורוד" היה להיט וכצפוי פתח את הדרך להמשכים. הבמאי, בלייק אדוארדס, שראה את הפוטנציאל של קלוזו, נתן לו את התפקיד הראשי בסרט הבא בסדרה "הפנתר הוורוד - ירייה באפלה". כאן כבר ניתן לראות את כל המרכיבים להרפתקה טיפוסית של המפקח הלא יוצלח ז'ק קלוזו: הקומדיה הפיזית המוגזמת, התחפושות, ניצב המשטרה הנוירוטי והסובל תמידית דרייפוס והמשרת קאטו שתוקף את קלוזו ללא הרף, לצורכי אימון כמובן. דרכיהם של סלרס ואדוארדס נפרדו לאחר הסרט השני. את כס הבמאי בחלק השלישי בסדרה "המפקח קלוזו חוזר" משנת 1968 תפס באד יורקין, ואלן ארקין לוהק לתפקיד הראשי. אחרי שני להיטים, זכה המותג לכישלון צורב. קומדיה היא דבר מורכב ולשחק ליצן מצחיק קשה יותר משחושבים. מהסרט הרביעי ועד למותו ב-1980 שב סלרס לגלם את קלוזו. אדוארדס שב לאחוז במושכות הבמאי עד הסרט האחרון בסדרה המקורית, "בנו של הפנתר הוורוד", בכיכובו של רוברטו בניני בתור בנו המגושם והלא יוצלח של קלוזו.

הכוכב השלישי שיצא מהסרט המקורי, אחרי שיר הנושא וקלוזו, הוא הפנתר הוורוד עצמו. השם של הדמות מגיע מהיהלום הוורוד הענק שניצב במרכז העלילה, שכן באבן יש פגם שנראה כמו פנתר. אדוארדס רצה פתיח מצויר שיתאים לכינוי המשונה והטיל את המשימה על האנימטורים פריץ פרלנג והאולי פראט. הצמד יצר פתיח מתואם למופת לשיר הנושא של מנסיני ודמות מצוירת ששבתה את לב הקהל בכמה דקות מסך בלבד.

הוא עושה צרות, הוא אוהב תשומת לב, הוא חתול ג'אז בצבע פלמינגו והוא צריך סרט מצויר משלו. בסוף שנת 1964 קיבל הפנתר את הפריצה הגדולה שלו עם הסרטון המצויר זוכה פרס האוסקר "The pink phink". בין השנים 1969-1980 זכה סוף סוף לתכנית טלוויזיה משלו, "המופע של הפנתר הוורוד". השם והפורמט של התוכנית השתנו מספר פעמים לאורך השנים אבל תמיד כללו את הפנתר, שלפעמים דיבר ולפעמים לא, המפקח קלוזו, האיש הקטן ועוד שלל דמויות מצוירות. בין השנים 1993-1995 הופקה סדרת טלוויזיה נוספת בשם "הפנתר הוורוד". הדמות ממשיכה לככב עד היום בשלל מדיות כולל פרסומות, משחקים ועוד.

לסרטונים המצוירים של הפנתר תמיד היה סגנון ייחודי - ג'אזי וסוריאליסטי. בנוסף, בניגוד לסדרות מצוירות אחרות של התקופה כמו "סקובי דו", "הפנתר הוורוד" כלל אזכורים תרבותיים במינימום, מה שהפך את הסרטונים לעל-זמניים ונגישים יותר לשאר העולם. מה הפלא שיש המחשיבים אותו לדמות המצוירת הגדולה האחרונה שיצאה מהוליווד.

סדרת הסרטים נגמרה בשנת 1993 והמצוירים כיכבו בשידורים חוזרים, המותג נמוג מאור הזרקורים אך לא מת. אבל מה לעשות שלהוליווד יש הרגל רע של הפקת רימייקים שאף אחד לא רוצה או צריך בניסיון להרוויח עוד כמה דולרים (עיינו ערך דיסני). אז "הפנתר הוורוד" חזר לסיבוב נוסף בשנת 2006, הפעם עם הקומיקאי סטיב מרטין בתפקיד המפקח הלא יוצלח. אבל כמו כל שחקן שניסה לגלם את קלוזו או לתפוס את מקומו בסדרה, גם מרטין גילה בדרך הקשה - אי אפשר למלא את נעליו של פיטר סלרס.

מרטין לא נוראי בתפקיד ואף יש בו לא מעט קסם, אבל ז'ק קלוזו הוא לא. הניואנסים הקטנים של הדמות, חוסר המודעות והפאסון, חומקים ממנו. הדברים החדשים שמרטין מביא פשוט לא מספיקים כדי ליצור דמות שתשתווה למקור. התוצאה דומה יותר לחיקוי לא מוצלח. למרות הביקורות הצוננות להן זכה, הסרט הצליח מספיק כדי לייצר המשך שלוש שנים לאחר מכן. בשנת 2020 הכריזו אולפני MGM על סרט נוסף שיתמקד בקלוזו ובפנתר הוורוד, אבל טריילרים וכרטיסי קולנוע טרם נצפו באופק. כך נראה שלפחות לעת עתה, הסדרה אכן נגמרה.

"הפנתר הוורוד" המקורי הוא לא מה שהצופה הממוצע מצפה מסרט של הפנתר הוורוד, אבל זה נכון לגבי מרבית סדרות הסרטים. הראשון הוא תמיד הימור, הקהל מצביע על מה שהוא אוהב ומכאן היוצרים צריכים לבנות זהות. לפעמים ההמשכים הורסים את מה שעבד קודם (עיינו ערך "שודדי הקאריביים") אבל לעיתים, כמו במקרה של "הפנתר הוורוד", הם בונים משהו מופלא חדש ויוצרים אייקונים תרבותיים שחוצים גבולות ותרבויות ומחזיקים מעמד עשורים. אגדות שעם כל הניסיונות, אי אפשר באמת לשחזר או לחקות.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן