חדשות קולנוע וסרטים

מריון קוטיאר בת 50: חמשת התפקידים הגדולים שלה

30/9/2025

שלח לחבר+ הוסף תגובה

מריון קוטיאר הצליחה לעשות משהו שמעטות הצליחו בו - לכבוש את הוליווד מבלי לאבד את הזהות הצרפתית שלה. מהילדה הקטנה שגדלה בפרברי העיר פריז ועד לזוכת אוסקר על ביצוע בשפה הצרפתית, הכוכבת בנתה קריירה המבוססת על יכולתה להתמזג לחלוטין עם כל דמות שהיא בוחרת לגלם. לכבוד יום הולדתה ה-50 שחל היום, אלו חמשת התפקידים הגדולים שלה

החיים בוורוד

סרטו של אוליבייה דהאן על חייה הסוערים של הזמרת אדית פיאף הגיע ברגע שבו הדרמות המוזיקליות הביוגרפיות חזרו לאופנה והביא איתו שאלה חשובה - איך מגלמים את אחת הדמויות הכי אייקוניות של צרפת מבלי ליפול לסטריאוטיפים זולים או להפוך לחיקוי פשוט? דהאן החליט על גישה כרונולוגית לא ליניארית, שקפצה בין תקופות בחיי פיאף בלי לעקוב אחר קו זמן ברור, ובחר שחקנית שהייתה אמנם כוכבת בצרפת אבל עדיין לא הוכיחה את עצמה ברמה הבינלאומית.

קוטיאר לא רק גילמה את פיאף - היא הפכה אליה באופן שגרם לחברים ולבני משפחה שלא לזהות אותה במהלך חודשי ההכנה. שישה חודשים של עבודה אינטנסיבית שבהם למדה איך פיאף נשמה, הלכה, אכלה ואף השתמשה בסמים, הפכו את הביצוע למשהו שחורג מהצגה לטרנספורמציה אמיתית. היא לא שרה בסרט (שילוב של הקלטות מקוריות והקלטות חדשות), אבל למדה את הטכניקה הווקאלית של פיאף כדי להבין איך הקול עבר דרך הגוף. התוצאה הייתה האוסקר הראשון שהוענק על תפקיד בצרפתית, הישג שעדיין לא חזר על עצמו.

יומיים ולילה

סרטם של האחים דארדן על אישה שחייבת לשכנע את עמיתיה לעבודה לוותר על הבונוס שלהם כדי לשמור על עבודתה הוא מהסוג שיכול בקלות להפוך לתרגיל סכמטי בצדק חברתי. אבל דווקא הכישרון של ז'אן-פייר ולוק דארדן לתפוס את החלקים האנושיים וה"קשים" יותר בחברה, לצד הנכונות שלהם לעבוד עם כוכבת גדולה כמו קוטיאר, הפכו את "יומיים ולילה" לסרט מורכב ונכון. הוא לא מעוניין בפתרונות קלים או במסרים חד משמעיים - הוא פשוט עוקב אחר אישה שמנסה לשרוד במערכת כלכלית שהולכת ומתהדקת.

קוטיאר, שבדרך כלל מוקרנת כחזקה ומחושלת, מצאה כאן דמות שבירה ונחושה בו זמנית. היא ויתרה על המבטא הפריזאי שלה ואימצה ניב בלגי אותנטי, ירדה במשקל כדי לגלם אישה שמחלימה ממחלה, ובעיקר מצאה את האיזון הדק בין פגיעות לעוצמה הפנימית. האחים דארדן, שמתמחים בביצועים מינימליסטיים ועבודה עם נון-אקטורס, הוציאו מקוטיאר ביצוע שמבוסס על הקרנת רגש פנימי דרך מבטים ותנועות גוף מינימליסטיות. התוצאה זיכתה אותה במועמדות אוסקר שנייה והוכיחה שהיא יכולה לעבוד באותה הרמה גם בקולנוע החברתי הקשוח.

חלודה ועצם

"חלודה ועצם" של ז'אק אודיאר הוא מהסרטים הקטנים והיפים של הקולנוע הצרפתי שמצאו דרכם לקהל בינלאומי רחב. העיבוד החופשי לקובץ הסיפורים הקצרים והברוטאליים של הסופר הקנדי קרייג דיווידסון מתמקד בזוגיות בלתי צפויה שמתפתחת באנטיב, עיירת הנופש בדרום צרפת, בין סטפני, מאמנת לווייתנים קטלניים שמאבדת את רגליה בתאונה מחרידה, לעלי, מתאגרף לשעבר מבלגיה שמגיע לעיר עם בנו בן החמש ומתפרנס מקרבות אגרוף פיראטיים. זה בדיוק סוג הסרט שיכול בקלות להפוך לפורנוגרפיה רגשית, אבל אודיאר מוכיח כאן מדוע הוא אחד הבמאים הכי מעניינים בצרפת.

קוטיאר התמודדה כאן עם אתגר שמעטות היו מוכנות לקחת: לגלם אישה חזקה פיזית שהופכת לנכה. במהלך הצילומים נאלצה לקפל את רגליה ולהסתמך על עבודת CGI מתקדמת שמחקה אותן - עבודת אפקטים כה מושלמת שיוצרת אמינות בלתי רגילה של דמות קולנועית נכה. מה שיוצא מכל זה הוא ביצוע שמצליח להיות פיזי ורגשי בו-זמנית. קוטיאר מראה איך הגוף הפגוע מעצב מחדש את הזהות, איך המיניות עדיין קיימת למרות הנכות ואיך העוצמה הנפשית יכולה להתבטא דרך כמיהה פיזית. זה בין הביצועים הכי גולמיים וכנים של הקולנוע הצרפתי המודרני.

המהגרת

הבמאי ג'יימס גריי תמיד חזר לנושאים של זהות, משפחה וחלום האמריקאי, אבל ב"המהגרת" הוא מצא את הסיפור הכי אישי שלו. הסרט, שגריי כתב יחד עם ריצ'רד מנלו, מבוסס על סיפורי משפחתו שהגיעו מאוקראינה לאמריקה ב-1923 דרך אליס איילנד. העלילה עוקבת אחרי אווה, מהגרת פולנית שמגיעה לניו יורק של 1921 ונאלצת להתמודד עם ברונו, סרסור כריזמטי ומניפולטיבי שנכתב בהשראת דמות אמיתית שפקדה את מסעדתו של סבא רבא של גריי בלואר איסט-סייד. גריי, שתמיד היה במאי מדוקדק ויזואלית, יצר כאן מעין המנון לקולנוע הקלאסי של הוליווד תוך התמודדות עם הצדדים האפלים של חלום האמריקאי.

קוטיאר, שעבורה גריי כתב את התפקיד במיוחד אחרי שהתרשם מהאקספרסיביות שלה, מצאה כאן דמות שמאפשרת לה לשלב את כל הכישורים שלה: המתיחות בין פגיעות לעוצמה פנימית, היכולת לדבר שפה זרה (פולנית) באופן משכנע שכולל מבטא אותנטי ובעיקר הקרנת כבוד וחוזק מול השפלה. זה תפקיד שדורש מהשחקנית להיות אובייקט של תשוקה וחמדנות גברית מבלי לאבד את האגו של הדמות.

התחלה

משימתה של קוטיאר ב"התחלה" של כריסטופר נולאן הייתה מורכבת במיוחד: לגלם דמות שאינה קיימת במציאות אלא רק בזיכרונותיו של קוב (דיקפריו). מאל, האישה המתה שממשיכה לרדוף אותו בחלומות, היא הרבה יותר מסתם דמות תומכת - היא הכוח המניע של העלילה, השד האישי שמאיים להרוס את המשימה כולה. נולאן, שידוע ביכולות הטכניות המורכבות שלו, נזקק כאן לשחקנית שתוכל להציג דמות שהיא בו-זמנית אמיתית ומלאכותית, מאיימת ופגיעה.

קוטיאר הפכה את מאל לנוכחות רודפת מושלמת - דמות שאי אפשר להמעיט ביכולות שלה לפגוע למרות שהיא רק "הקרנה" של זיכרון במוחו של קוב. השימוש החכם של נולאן בשיר "Non, je ne regrette rien" של אדית פיאף (מהתפקיד שזיכה את קוטיאר באוסקר) כקוד למעברי זמן בסרט, יוצר חיבור פואטי בין שני התפקידים המכוננים של השחקנית. גם כשמאל מופיעה רק לקטעים קצרים, הביצוע של קוטיאר כל כך אינטנסיבי שהוא נחרט בזיכרון, בדיוק כפי שהדמות אמורה להיחרט בזיכרונו של קוב.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור התפקידים הגדולים

ליטן לשינר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !