בכל שנה, לקראת חג ליל כל הקדושים, נדמה שהעולם כולו נשבה מחדש בקסמו של עולם האימה, הכישופים והמסתורין. לפעמים המכשפות הן אינן רק נבלות, אלא דמויות אנושיות עם סיפור, כאב ומניע. הנה כמה מסרטי הכישופים והמכשפות הזכורים והחשובים ביותר שנוצרו
תינוקה של רוזמרי (1968)
"תינוקה של רוזמרי" נחשב לאחד מסרטי האימה הגדולים והמשפיעים בתולדות הקולנוע. הוא מתעסק רבות בגוף האישה, בכפייה ובאונס והוא מבוסס על הספר המצליח של אירה לוין. באופן אירוני הוא נכתב ובוים על ידי רומן פולנסקי, שהואשם מאוחר יותר בשורה של עבירות מין בקטינות. הסרט עוקב אחר רוזמרי (מיה פארו), אישה צעירה שעוברת עם בעלה לדירה חדשה בניו יורק. כשהיא נכנסת להריון, היא מתחילה לחשוד ששכניה הם חלק מכת שטנית המתכננת להשתמש בילדה שטרם נולד. ככל שהעלילה מתקדמת, רוזמרי מוצאת את עצמה הולכת ונעשית מבולבלת ומשוכנעת שאיבדה את שפיותה, בעוד הצופים מבינים שהיא צודקת בחשדות שלה. אחת הסצנות המצמררות ביותר בסרט מתרחשת כאשר רוזמרי נכנסת להריון כתוצאה מאונס טקסי, שבו השטן עצמו "הפרה" אותה, בעוד שבעלה היה שותף מלא למעשה למען הצלחתו המקצועית.
זהו למעשה סרט על אובדן שליטה. על איך כל הסביבה של רוזמרי, מהבעל ועד הרופאים והשכנים, מתמרנת אותה, מערערת את תחושת המציאות שלה ושוללת ממנה את הזכות לבחור. גם כשהיא מנסה להימלט או להבין את האמת, היא נתקלת בחומה בלתי נראית של כוח ותמרון. אחרי מסע של סבל ובגידה, רוזמרי לראשונה מקבלת בחירה אחת - אך גם היא כפויה. היא מחליטה להיות אמו של תינוקה השטני, ובכך מאמצת את תפקידה שנכפה עליה. זהו רגע קורע לב של השלמה שבו הקורבן הופך, באירוניה טרגית, למגוננת על התוצאה של האלימות שנעשתה בה, מה שיכול להיראות גם כביקורת על מדיניות ההפלות באמריקה באותו זמן. "תינוקה של רוזמרי" הוא לא רק סרט אימה, אלא מחקר מצמרר על כוח, שליטה, גוף האישה וזוגיות רעילה. גם יותר מחמישה עשורים אחרי צאתו, הוא נותר סרט יוצא דופן, חכם, ובעיקר מטריד. ולא בגלל שדים ומפלצות, אלא בגלל ההקבלה המפחידה שלו למציאות.
סוספיריה (1977 & 2018)
"סוספיריה" המקורי, שיצא בשנת 1977, נחשב עד היום לאבן דרך קולנועית מהחשובות והמשפיעות ביותר. הוא הפך לקלאסיקה לא רק בזכות העלילה או האימה שבו, אלא בעיקר בשל האסתטיקה יוצאת הדופן, התאורה הצבעונית והבימוי הסגנוני הייחודי של דאריו ארג'נטו. רבים מחשיבים אותו לאחד הסרטים היפים ביותר שצולמו אי פעם, ובצדק. בתוך ז'אנר סרטי המכשפות, "סוספיריה" המקורי תמיד יישאר יצירה פורצת דרך - כזו שהצליחה לשלב בין מסתורין, יופי חזותי ומתח וליצור אווירה אפלה ייחודית ובלתי נשכחת.
ארבעה עשורים מאוחר יותר, הבמאי לוקה גואדאנינו ("קרא לי בשמך", "מתחרים") לקח על עצמו את האתגר לגעת ביצירה האייקונית וליצור גרסה משלו. קשה לקרוא לזה "חידוש", משום שהתוצאה שונה לגמרי, אך לא פחות טובה מהמקור. גרסתו היא סרט עצמאי בעל אופי אחר לחלוטין, עם אווירה קרירה ומעט פוליטית יותר. הוא גם מציג מספר דמויות חדשות, כשביניהן השחקנית טילדה סווינטון בשלושה תפקידים שונים לצד הופעות בולטות של דקוטה ג'ונסון ומיה גות'. גואדאנינו לא ניסה לשחזר את המקור, אלא לפרק אותו ולבנות מתוכו משהו חדש. בכך הוא יצר גרסה שמכבדת את המורשת של הסרט המקורי אך גם מדברת בשפה ייחודית ומצמררת לא פחות.
המכשפות (1990)
"המכשפות" הוא סרט ילדים קלאסי ומהנה במיוחד, שמבוסס על ספרו האהוב של רואלד דאל. את הסרט ביים ניקולס רוג, והוא מספר על לוק, ילד צעיר שנוסע עם סבתו לחופשה בבית מלון יוקרתי באנגליה. שם הוא מגלה במקרה שמתקיימת במקום ועידה סודית של מכשפות. הן נשים שנראות רגילות לחלוטין, אבל למעשה שונאות ילדים ורוצות להפוך את כולם לעכברים. כשמזימתה של המכשפה העליונה (אנג’ליקה יוסטון) נחשפת, לוק נאלץ להשתמש בתושייה ובאומץ שלו כדי לעצור אותן ולהציל את שאר הילדים.
"המכשפות" הוא סרט קסום במובן הכי קלאסי של המילה עם אפקטים מעולים לתקופתו, הומור המתאים לקהל היעד, והרבה לב. זו הרפתקה צבעונית וכיפית שהצליחה להפוך לאחד מסרטי הילדים האהובים של שנות ה-90, ועד היום שומרת על הקסם שלה.
המכשפה (2015)
"המכשפה" הוא סרט האימה הראשון של הבמאי רוברט אגרס (״המגדלור״, ״נוספרטו״), וכבר מהרגעים הראשונים שלו ברור שמדובר במשהו אחר. העלילה מתרחשת במאה ה-17, ועוקבת אחרי משפחה פוריטנית שמגורשת על ידי הקהילה שלה ומנסה לבנות חיים חדשים לבד ליד יער גדול ומאיים. אבל לא עובר הרבה זמן עד שדברים מתחילים להשתבש - התינוק הצעיר במשפחה נעלם באופן מסתורי, החיות מתנהגות בצורה משונה, והחשד מתחיל ליפול על הבת הבכורה, תומסין (אניה טיילור ג’וי, בתפקיד שפרץ את דרכה).
מה שיפה בסרט "המכשפה", הוא דווקא חוסר הוודאות בין מה אמיתי ומה הוא פרי דמיונם של הדמויות והצופים, במיוחד לקראת סופו. זה סרט על אמונה עיוורת, על פחד מהשונה ועל הדרך שבה חברה מסוגלת להפוך ילדה צעירה לאויב רק כי היא לא מתאימה לתבנית. הוא גם מתעסק בשאלות פילוסופיות על מהותם של "הטוב" ו"הרע" - מה באמת נחשב חטא, ולמה. כל אחת מהדמויות מגלמת סוג אחר של חולשה אנושית. תומסין לעומתם מנסה להישאר "הטובה", היא נזהרת שלא לחטוא ומשתדלת לא להילחם בחזרה או למרוד. אך כשהכול סביבה מתפרק והמשפחה כולה נענשת על חטאיה, גם היא נאלצת לשאול את עצמה מה בעצם נחשב חטא אמיתי והאם זה כולל את החופש שלה.
כך, כשהיא נותרת לבדה בעולם שאין בו עוד אלוהים או משפחה, הדמות שלה עוברת שינוי עמוק. היא בוחרת ללכת אל הלא נודע, אל החופש, גם אם זה אומר להצטרף לכוחות שנחשבו "שטניים". הסוף של הסרט (ספוילר), שבו תומסין מרחפת באוויר עם המכשפות, הוא רגע אפל אבל אחד שסוגר את הסיפור באופן מושלם, כי בפעם הראשונה היא חופשייה באמת ומרגישה תחושת שייכות, גם אם המחיר לכך הוא ויתור על כל מה שלימדו אותה להאמין בו.
מכשפת האהבה (2016)
"מכשפת האהבה" של הבמאית אנה בילר הוא סרט יוצא דופן מהעשור האחרון, שמביא את דמות המכשפה לקולנוע העכשווי של ימינו בסגנון ויזואלי מרהיב ותחושת קסם של שנות ה‑60 וה‑70. העלילה עוקבת אחרי אליין, מכשפה צעירה ויפהפיה שמגיעה לעיירה בקליפורניה בתקווה למצוא אהבה אמיתית. היא משתמשת בכישופים ושיקויים כדי למשוך גברים, אך הכישוף שלה יוצא משליטה ויוצר מצבים מסוכנים ומסובכים. אמנם העלילה עצמה לא יוצאת דופן, וביחס לסרטים האחרים ברשימה יש לו כנראה הכי פחות להציע, אך האסתטיקה הנוסטלגית והעיצוב המיוחד הופכים את הסרט לייחודי ומעניין, במיוחד בנוף הסרטים העכשווים באותו הז'אנר.