ספרו של אמיל אז'אר "כל החיים לפניו" כבר עובד לשני עיבודים קולנועיים מצליחים, אחד מהם בבימויו של משה מזרחי זכה באוסקר לסרט הזר. כעת הוא הפך להצגה בתיאטרון באר שבע בכיכובה של אסתי זקהיים ושון עיסא ("לבד בבית"). מיכל ליבר רונן פגשה את הבמאי אמיר וולף לשיחה
הרומן הספרותי הידוע של הסופר אמיל אז'אר "כל החיים לפניו" יצא לאור בשנת 1975 וזכה לשבחים רבים ולהצלחה גדולה. הספר לוקח את קוראיו לרובע בלוויל שבפריז ומגולל את הקשר החברי ההדוק שנוצר בין רוזה, ניצולת שואה יהודייה וזקנה שהייתה בעברה זונה, למומו - ילד מוסלמי שבו היא מטפלת. רוזה מנהלת פנסיון ומטפלת בילדים נוספים חוץ ממומו, אך הקשר שנרקם בינה ובינו חם וחזק יותר משאר הילדים. כאשר רוזה מתחילה להרגיש לא טוב ולסבול מבעיות זיכרון ומצבה הולך ומידרדר, מומו הוא זה שממשיך לטפל בה ולדאוג לה עד הסוף הבלתי נמנע.
הספר המרגש זכה לשני עיבודים קולנועיים. העיבוד הקולנועי הראשון הוא עיבוד צרפתי משנת 1977 בכיכובה של סימון סיניורה ובבימוי של משה מזרחי הישראלי. הוא אף קטף את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. העיבוד השני והעכשווי יותר הוא עיבוד איטלקי של נטפליקס משנת 2020 בבימויו של אדוארדו פונטי ובכיכובה של אמו, סופיה לורן. בנוסף לעיבודים הקולנועיים, הספר זכה גם לעיבודים בימתיים. בשנת 2007 הוא הועלה בתיאטרון הבימה בבימויו של איציק ויינגרטן ובכיכובם של ליא קניג ואושרי כהן. לפני מספר חודשים זכה לעיבוד חדש בתיאטרון באר שבע בבימויו של אמיר וולף ובכיכובם של אסתי זקהיים ("לילסדה"), שון עיסא ("לבד בבית") ולואי נופי ("שמים אדומים").
(מתוך ההצגה "כל החיים לפניו". צילום: מעין קאופמן)
"פתאום להעלות את החומר הזה בתיאטרון באר שבע פוסט שבעה באוקטובר, חומר שבפשטות אומר דברים נורא יפים על דו קיום, הסיפור על היהודייה המבוגרת, הזונה לשעבר שמגדלת ילד מוסלמי והחיבור ביניהם מקבל היום בתקופה שבה אנחנו חיים העצמה ואנו קוראים אותו וצופים בו אחרת", מסביר הבמאי אמיר וולף. "אם הוא היה מצחיק ומרגש אז, כיום הוא בעיני עוד יותר מרגש ויותר חזק ויותר רלוונטי. אני חושב שהוא פשוט חומר נפלא וזו הגדולה של קלאסיקה מודרנית, שזה ספר כתוב אבל ממשיך להשתנות וגדל יחד איתך וממשיך להשתנות יחד עם השינויים החברתיים שקורים סביבך".
מה גרם לך לבחור לביים את "כל החיים לפניו"?
"איה (קפלן – המנהלת האמנותית) הציעה לי לביים את המחזה ומיד כששמעתי את השם התלהבתי מאוד כי כמובן שגם קראתי את הספר וגם ראיתי את הסרט. אמנם קראתי וצפיתי לפני הרבה מאוד שנים אבל זכרתי אותם כיצירות מעולות שנגעו בי ודיברו אליי כשקראתי וצפיתי בהן לראשונה".
האם צפית בעיבודים הקולנועיים מ-1977 וב-2020 בנטפליקס. הרגשת שאתה מתכתב עם הסרטים המוכרים או משתדל להשתחרר מהם?
"החלטתי כמו שאני עושה בדרך כלל כשיש חומר קיים לא לצפות שוב בסרט של משה מזרחי ולא צפיתי בסרט של נטפליקס, חשבתי לצפות בו אחר כך אבל עדיין לא הגעתי לזה. אבל את הספר כן קראתי שוב כשהתחלתי להתכונן כדי להרגיש את העולם הזה ואת והדירה הקטנה והעלובה בפריז ואת הדמויות שמאכלסות את העולם של מומו ורוזה וגם את אלה שלא קיימות בעיבוד שהוא בעצם לארבע דמויות. אני בחרתי להציג את ארבע הדמויות שבמחזה על ידי שלושה שחקנים בלבד, מתוך הרצון להנכיח את המשפט שרוזה אומרת 'בדירה הזאת אין גזעים'. רוזה מגדלת את מומו במרחב נטול גזעים ונטול דתות ולכן רציתי את שתי דמויות האב שלו: האב הביולוגי (המוסלמי) והאב הרוחני (היהודי) , יגלם אותו שחקן - הבחירה הזאת מנחיכה את האופן בו רוזזה מנסה לגדל אותו, כ'יהודי- ערבי'".
מה האתגר המרכזי בהעברת סיפור כל כך אינטימי לבמה?
"היו שני אתגרים מרכזיים. קודם כל ליצור את האינטימיות הזאת ובהתחלה ההצגה עלתה באולם הקטן, אולם 3 בתאטרון באר שבע שהוא אולם של מאה איש. מין בלאק בוקס שבו הקהל ישב קרוב-קרוב לבמה במעין ר' וחצי הקיף את השחקנים, מה שנתן וחיזק את התחושה של הצפיפות בדירה. אתגר נוסף היה, כשהוצאנו את ההצגה מהאולם הזה, לבמה פרונטלית, לנסות לשמור על תחושת הצפיפות הזאת, על ההרגשה שאנחנו עם רוזה ומומו בדירה הקטנה בפריז".
(הבמאי אמיר וולף. צילום: שמחה ברבירו)
איך הייתה העבודה עם אסתי ושון?
"העבודה עם כל השחקנים הייתה נהדרת: אסתי בנתה את דמותה של רוזה מנשים שהכירה ממשפחתה ואפילו כותבת על אמת ידה, מדי ערב, לפני שעולה לבמה, את המספר של אמו של בן זוגה, כך שהיא בראה את הדמות הזאת ממקום מאוד אישי ועמוק. היה נהדר לראות איך לואי מזגזג בקלילות בין שתי דמויות שונות כל כך, ד"ר כץ החביב מול קדר יוסף האלים, המפחיד והחולה והיה משהו מיוחד מאוד בעבודה עם שון כי זה בעצם הפרויקט הראשון שלו בתיאטרון. הוא כבר עשה פרויקטים בטלוויזיה אבל זה שונה אז במשך חודשיים הוא למד, וגם אני דרכו מחדש את המדיום, החוקים, המגבלות ובעצם דרך העיניים שלו גם הייתה לי הזדמנות לגלות מחדש ולהתאהב מחדש בתיאטרון. כל הפקה מביאה איתה את הגילויים שלה ואת הרגעים שלה אבל לגלות את זה דרך העיניים של שחקן שמגלה את זה בזמן אמת זה היה דבר מיוחד".