"זוטרופוליס" שיצא היום לפני 10 שנים שונה מסרטים קלאסיים של דיסני בגלל מה שהוא בחר להיות: לא אגדה, לא פנטזיה מנותקת, אלא עיר. עם חוקים, היררכיות, פחדים, ושקרים קטנים שהדמויות מספרות לעצמן כדי להמשיך לתפקד. ליטן לשינר על סרט שהוא משל מדויק על החברה האנושית
עשר שנים בדיוק עברו מאז שדיסני שחררה לאקרנים את "זוטרופוליס" (Zootopia), ובמבט לאחור קשה להאמין עד כמה הסרט הזה הרגיש ועדיין מרגיש כמו חריגה מהקו של דיסני. לא בגלל האנימציה, לא בגלל ההומור, ואפילו לא בגלל ההצלחה הקופתית, אלא בגלל מה שהוא בחר להיות: לא אגדה, לא פנטזיה מנותקת, אלא עיר. עם חוקים, היררכיות, פחדים, ושקרים קטנים שהדמויות מספרות לעצמן כדי להמשיך לתפקד וכל זה עטוף בסרט מתוק לילדים, לכאורה.
ב-2016, שנה שבה השיח הציבורי כבר התחיל להתכווץ לתוך זהויות, חרדות ו”אנחנו מול הם”, דיסני הציעה משל שנראה תמים. עולם של חיות שחיות יחד בהרמוניה. אבל כמו כל משל טוב, הוא מתחיל בהרמוניה רק כדי לפרק אותה מבפנים. זוטרופוליס היא לא רק הרקע לסיפור, היא הסיפור. עיר מחולקת לאזורי אקלים, שכונות עם אופי (נושא שמקבל הרחבה עמוקה יותר בסרט השני), מרחבים שמתאימים למי שחזק, גדול, מהיר או קטן. כבר ברמת העיצוב, הסרט אומר משהו ברור: שוויון הוא רעיון יפה, אבל המציאות תמיד בנויה על התאמות, פשרות ובעיקר בעבור מי שתכנן את המערכת מלכתחילה. זו עיר שמצהירה על עצמה כפתוחה לכולם, אבל בפועל דורשת מכל אחד “להתאים את עצמו”. והפער הזה בין ההצהרה לבין הפרקטיקה הוא אחד המנועים המרכזיים של הסרט.
החלום ושברו מתחיל עם ג׳ודי הופס, הארנבת הראשונה שמתקבלת לכוח המשטרה. היא לא סתם גיבורה עם חלום. היא מקרה בוחן. המערכת מאפשרת לה להיכנס, אבל לא באמת רוצה אותה בפנים. היא שם, אבל בתפקיד שולי, נראית לעין אך לא נלקחת ברצינות. לא בגלל חוסר כישרון אלא בגלל מה שהיא מייצגת. הבחירה להציב אותה כשוטרת היא קריטית: זה לא סיפור על אומנית או יזמת שמגשימה את עצמה, אלא על מי שמבקשת להיות חלק ממנגנון כוח. והמערכת, כמו מערכות רבות, מגיבה בחיוך מנומס והצבה במקום.
מולה ניצב ניק ווילד, שועל במלוא מובן המשל - הוא נוכל, ציני, שנון ולמעשה כל מה שהמערכת ובעיקר אנחנו מצפים משועל להיות וזו הנקודה החשובה שדיסני מנסים להדגים, הוא לא נולד כזה, הוא עוצב להיות כזה. לאורך כל הסרט מזכירים לנו איך החברה החליטה בשבילו מי הוא והוא פשוט למד לשחק את התפקיד עד הסוף עם כל הקלפים שניתנו לו.
השילוב בין השניים - ארנבת שמאמינה שהמערכת לא רוצה בה והשועל שכבר ויתר עליה אבל בסתר ליבו רוצה להיות חלק, הוא הלב הרגשי של הסרט אבל גם הציר הפוליטי שלו, שיתוף פעולה בין מי שעדיין מאמין שמבפנים אפשר לשנות, לבין מי שכבר מבין איך המערכת באמת עובדת. ובדיוק כשאנחנו מרגישים שפיצחנו את זה, "זוטרופוליס" מפסיק להיות סרט הרפתקאות חמוד והופך לפילם-נואר בדמות סרט אנימציה. יש תעלומה, היעלמויות, קונספירציה, כל מה ששסרט בלשים טוב צריך, כולל מערכת שמנסה להסתיר את מה שלא נוח לה. העובדה שדיסני בוחרת בז'אנר הזה, גם אם ברמזים, היא לא מקרית. זו דרך לדבר על פחד, שליטה והנדסה תודעתית בלי להצהיר על זה בקול רם, אחרי הכל מדובר בסרט לכל המשפחה.
כשהסרט עובר לעסוק בחיות טורפות שהופכות למסוכנות הוא מפסיק לצעוד בין רמזים, זה כבר לא משל דק אלא אמירה ישירה על הדרך שבה פחדים קולקטיביים מנוהלים. איך תיוג, הכללה, ורטוריקה של “ביטחון” יכולים להפוך אוכלוסייה שלמה לחשודה. "זוטרופוליס" מראה איך גם אנשים טובים יכולים ליפול לסטיגמות מחשבתיות כי סטריאוטיפים הם לא נחלתם של הרשעים בלבד. עשור אחרי ונדמה שזה הכיוון שבדיסני מנסים ללכת אליו, לבגר אפילו יותר את הסרטים שמראש נחשבו תואמים גם לקהל בוגר רק שאת ההצלחה של הארנבת והשועל הם טרם הצליחו לשחזר. עד שהגיע "זוטרופוליס 2".
סרטי המשך הם יוהרה, בייחוד כשהם נעשים לסרט מושלם כמו הראשון. הבחירה להגיד "יש לי משהו להוסיף לדבר שמראש מושלם" זה היבריס שצריך הצדקה כה מדויקת בשביל לצלוח אותו. הסרט השני מרחיב את העולם, מעדכן את השפה ואפילו מנסה לדייק את האלגוריה אבל כל זה אפשרי רק בגלל מה שהסרט הראשון הניח בפנינו - עיר עם עבר, טראומות ושיח פנימי.
עשור אחרי ו"זוטרופוליס" מרגיש פחות כמו סרט ילדים ויותר כמו מסמך פוליטי תקופתי, לא כי הוא חזה עתיד, להפך הוא לא חזה כלום. הוא פשוט לכד את הטבע ה"אנושי", את מה שקורה כבר עכשיו בהווה ולמעשה מה שקרה לאורך כל ההיסטוריה - חברות אוהבות לספר לעצמן סיפורים יפים על שוויון אבל מתקשות להתמודד עם הפחדים שהסיפורים האלה מציעים. וזה ההישג הכי גדול שלו, הוא לא בא לספק תשובות אלא לסרב להסתפק באשליה שכולנו חונכנו עליה. בין הפרווה, הבדיחות וסטנדרט אנימציה של דיסני, מסתתר סרט שמבין שמערכות לא קורסות בגלל רוע אלא בגלל פחד מנוהל היטב.