חדשות קולנוע וסרטים

הסדרות והסרטים הישראליים שעשו לנו את השנה

12/9/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

מסרטים זוכי פרסים כמו "עצמאות" ו"כן" ועד סדרות להיט כמו "הפשוטע" ו"בודקת", אלה היצירות הישראליות הטובות ביותר שבחרו כתבי האתר בשנה החולפת

הפשוטע - עמוד הפייסבוק הפופולרי של בר אלמליח, הפך לסדרה שהמילה קאלט קטנה עליה. יחד עם חן רוטמן ואושרית סרוסי נוצר יקום צבעוני שמלהטט במיומנות מרשימה באזכורים מתרבות הפופ שנעים מ-"קופיקו" ל"נערות רעות", "שישי הפוך" ו"הלוטוס הלבן". הפרודיות מוצלחות, הקצב מהיר והאזכורים רבים. השפה של הדמויות ייחודית ומשלבת ציטוטים משיר השירים עם ביטויים שבוודאי ייכנסו לשפה היומיומית. אושרית סרוסי מככבת כבצי אלמליח, האלטר-אגו של היוצר שלה. היא בחורה צעירה וקלולסית, שלא יודעת בדיוק מה לעשות בחייה ומבטאת את התסכול שלה דרך פוסטים שנונים ברשת.

עם שתי חברותיה, היא עוברת לתל אביב לאחר שארוסה זנח אותה בטקס החינה. בדירה שלהן גר גם טופז צימקין, שאותו מגלם חן רוטמן, בחור אשכנזי מוזר ועוין, המסתיר את התאהבותו בבצי במטח העלבות. בר אלמליח מגיח כאן להופעות אורח קצרצרות. כוכבי רשת וסטנדאפיסטים מככבים לצד צביקה הדר וגלית גיאת באיחוד מ"שמש" כהוריה של בצי. את סבתה של בצי מגלמת תקווה עזיז, המככבת בפרק מחווה מוצלח במיוחד ל"שישי הפוך" שבו היא מתחלפת עם נכדתה. מאיה שטרן המגלמת את כנרת , נציגת אגודת הסטודנטים במכללה לתקשורת בה לומדת בצי, היא תגלית של ממש.

ההומור של הסדרה נובע מהתיאור הפרודי שלה של תופעות מוכרות בחיינו ובתרבות הפופ שרובינו מכורים לה, גם אם לא נודה בכך. חלק מהכיף הוא המעקב אחרי האזכורים שמגיעים כאן במהירות שיא והניסיון להבין אל איזו דמות מוכרת מכוונים חיצי הביקורת השנונים שלה. מיהו הזמר המזרחי בארון שמביים זוגיות עם בחורה? איזו מכללה לתקשורת היא ההשראה למכללה הפיקטיבית בסדרה? האם באמת אנחנו חברה צעקנית ו-וולגרית כל כך? אולי "הפשוטע" היא גם מראה לא מחמיאה לישראליות עכשווית. (יעל מאורר)

כן! – הקולנוע של נדב לפיד לא משאיר אותך אדיש ומבחינתי הוא נחלק בין סרטים שעוררו בי רתיעה מובנית לבין יצירות מופת שאף יוצר אחר בקולנוע הישראלי וגם העולמי לא עושה מסוגן, "כן" נמצא בקטגוריה השנייה. הוא בועט, מתריס, מבוים בווירטואוזיות, ארוך יתר על המידה אבל לא משעמם לרגע, מקומם, מעצבן לפעמים ונשגב במקרים אחרים. זה סרט שנועד לעורר זעזוע במיוחד אצל הצופה הישראלי ולגרום לו להסתכל במראה המעוותת של המציאות שנהייתה כאן מאז 7 באוקטובר תוך שהוא לא שוכח גם להציג במונולוג מכונן את הכאב והפוסט-טראומה שבצד הישראלי לצד מכונת הנקמה, הזעם, הלאומנות והעיוורון לאחר שפושה כאן ביתר שאת מאז המלחמה. שיא קולנועי של לפיד. (אלעד שלו)

עצמאות - הזוכה בעשרה פרסי אופיר, גאווה קולנועית מקומית ואחת החוויות המרגשות והעוצמתיות שתוכלו להעניק לעצמכם על המסך הגדול היא "עצמאות", סרטו השני של משה רוזנטל ("קריוקי"). הדרמה המשפחתית הטעונה והמטלטלת הזו פותחת פצעים חשופים ומביטה ביושר נדיר בדינמיקה הבין-דורית, בציפיות חברתיות ובכאבי ההתבגרות של ילד בשנות ה-80 בעיר חולון. במרכז העלילה עומד מסע פסיכולוגי מורכב של בועז, הנתמך בתצוגות משחק מהפנטות ויוצאות דופן של התגלית יאיר מזור המגלם אותו כילד ועידו טאקו המגלם אותו כצעיר בראשית שנות ה-20 לחייו. השניים מעניקים לדמויות של בועז עומק, רגישות ופגיעות כובשת.

אסי כהן מעולה בתפקיד האב שסביבו המשפחה נקרעת לגזרים. רוזנטל מפגין כאן אומץ תסריטאי יוצא דופן ובימוי מאופק ומדויק, הנתמך בצילום המרהיב של זיו ברקוביץ', בעריכה ההדוקה של דפי פרבמן ובשימוש מוזיקלי תקופתי חכם ומעורר געגוע. זוהי יצירה קולנועית בוגרת, נוקבת ובעלת רלוונטיות חברתית עמוקה שלא ממהרת לספק תשובות קלות, אלא משאירה את הצופה עם חומר למחשבה וממשיכה ללוות אותו ימים ארוכים לאחר היציאה מהאולם - אם תלכו לסרט אחד במהלך החג, לכו ל"עצמאות". (יאיר הוכנר)

שלום - הזוכה הגדול של פסטיבל דוקאביב, הסרט "שלום" של מיטל צביאלי, הוא חוויה תיעודית שהיא בו-זמנית מדכאת, מרתקת ומעשירה מבחינה אינטלקטואלית וסימבולית. הוא מתעד את ימיו האחרונים של שלום, הקרנף אשר חי לפני ה-7 באוקטובר בגן החיות התנכי. לא מדובר בדוקו נורמטיבי, כפי שאפשר לראות בנטפליקס בגרסאות אינסופיות. אין קריינות אשר מכתיבה באופן גורף אילו רגשות הצופה מרגיש ואילו מחשבות הוא אמור לחשוב. דרך תיעוד טהור של מקרים אמיתיים, נפתחות בפני הצופה שלל אפשרויות לפרשנות ולרגשות. אך זה לא אומר שאין מגע אנושי בתיעוד, שאין דרכים בהן החוויה ומעוצבת, הן פשוט מאוד עדינות.

"שלום" הוא סרט מרגש ועמוק. הוא מפעיל רגשות מורכבים באופן שמרגיש כמעט טבעי לחלוטין, אובייקטיבי, אך בו -זמנית ניכרת ההשקעה בו במהלך הצפייה, בעריכה בעיקר. בעולם מושלם, "שלום" היה מייצג את המדינה באופן שגרירותי, היצירה שבה היו בוחרים כדי לסמל את האתוס היצירתי שלנו. זה סרט נהדר שיכול לשמש ככלי להראות לעולם שבישראל יש אומנים שמוכנים לדבר על סוגיות פוליטיות מורכבות באופן יצירתי וחדשני. (אלכסנדר מרום)

אתי - בואו נתחיל בגילוי נאות: המיני-סדרה "אתי" - שהוקרנה בדיוק לפני שנה לראשונה בפסטיבל ונציה (ומאז עשתה חיל בהקרנות ברשת בתי הקולנוע לב) איננה הפקה ישראלית, אלא קו-פרודוקציה הולנדית, גרמנית וצרפתית. עדיין, עצם העובדה שמאחוריה עומד אחד מיוצרי הטלוויזיה החשובים ביותר בארץ, חגי לוי ("בטיפול", "תמונות מחיי נישואין"), הופכת את הסדרה הזו - שמעתיקה את סיפורה של המשוררת היהודייה אתי הילסום, שנספתה באושוויץ, להולנד הקסנופובית של ימינו - לפיסה עוד יותר מסקרנת ומעוררת מחשבה על המציאות לה אנו מתכחשים ואיך זו לבסוף תתנקם בנו, כיהודים, ישראלים ובני אדם. זוהי צפיית חובה. (דניאל עמיר)

בודקת - לא באתי בציפיות גבוהות מדי למה שהרגיש לי כעוד סדרה קומית עצובה שתהיה רק חיקוי של "רון" המופתית, אבל בעל כורחי התרגשתי בכל פרק מחדש מהאגביות והסתמיות של הקיום כפי שמציגה גיתית פישר בסדרה על בודקת בנתב"ג שבודקת מחדש את נתיב חייה. (גיא קול)

כי את מכוערת - סרטה של שרון אנגלהרט הוא סרט אמיץ ונוקב שדן בדימוי גוף והגיבורה שלו היא מאוד יוצאת דופן. מכיוון שהייתי הראשון לקרוא את התסריט כלקטור שמחתי מאד לצפות אחרי שנים רבות בסרט המוגמר ובתוצאה הסופית והמוצלחת. (רון פוגל)

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי