Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: חיקוי לסיפור אהבה - זכרי אותי לנצח

מאת: לירן מזרחי

קשה לכתוב על הסרט הזה, כיוון שלא באמת ברור מה הוא רצה להגיד. הסיום שלו תלוש מכל הקשר ונראה שכל מה שהוא התכוון לעשות זו פרובוקציה שמאחדת את הכאב הלאומי והפרטי, שלא עורר שום אפקט מעבר והתגובות הנרגזות בסיום ההקרנה הבהירו שהניסיון הזה לא צלח הפעם והרצון של התסריטאים להיות כביכול חדשניים התקבל בגיחוך.

[*]

סיבה נוספת לא להתרגש היא שלעומת סיפורי אהבה קולנועיים אחרים, זה של הזוג בסרט הנוכחי נראה משעמם ובנאלי להחריד. אם יש סרט שניסו לחקות כאן בצורה כזו או אחרת מדובר בסרט האלמותי, "סיפור אהבה", מ-1970 בבימויו של ארתור הילר. גם שם זוג הנאהבים נכלאים בין אבות שמתנגדים ליחסים, אך בניגוד לזה הנוכחי בסיומו של סרטו של הילר הדרמה נשארת אישית והרבה יותר נוגעת בלב.

טיילר (רוברט פטינסון), סטודנט צעיר המתגורר בניו יורק ונמצא בצומת דרכים משמעותית בחייו בעקבות התאבדותו של אחיו הגדול מתקשה לתקשר עם אביו צ'ארלס (פירס ברוסנן) ואף מתקשה לקבל החלטות בכל הנוגע לעתידו.

[*]

מה שמחזיק את טיילר מעל המים, היא אחותו בת ה-11 קרוליין, שמתגלה כציירת כשרונית להפליא, שסובלת מהתנכלויות בנות כיתתה בבית הספר. אלי קרייג (אמילי דה רבין, המוכרת כקלייר מהסדרה "אבודים"), היא סטודנטית צעירה שחוותה טראומה נוראה משלה. בגיל 11 אימה נורתה ברכבת התחתית בעיר ממש לנגד עיניה של הילדה ומאז אביה השוטר שמר עליה מכל משמר.

טיילר פוגש את אלי בלימודים, לילה אחרי שאביה השוטר לקח אותו למעצר. טיילר וחברו מתערבים שטיילר יצליח לשבור את ליבה של בת השוטר והיחסים בין השניים מתחילים כמעין הלצה של צמד החברים. במהרה טיילר מגלה שאלי היא אהבת חייו. משפחתו של טיילר מקבלת את אלי ואילו אביה של אלי מגלה פחות סימני שמחה לגבי האיחוד של השניים. הקשר מתפתח לאהבה חסרת מעצורים וכול מה שמעיב על שמחתו של טיילר זה שאביו לא מוצא את הזמן לבלות איתו ועם קרוליין. סיפור האהבה מסתיים בתו צורם שישנה את חייהם של כל המעורבים לנצח.

[*]

הייחוד המרכזי של הסרט הוא לא העלילה וגם לא המשחק, שלא היה מרשים במיוחד בלשון המעטה. את פטינסון ליהקו רק משיקולים כלכליים ומידיעה, שהופעתו על הפוסטר של הסרט תסחוף אינספור נערות צעירות, שערפד הקסם מה"דמדומים" שבה את ליבם. מבחינת המשחק מפתיעה דווקא הצעירה ג'רינס בהופעה מרגשת ומקסימה.

הסרט לוקח מוסכמות מסרטים גותיים וניו יורק לא נראתה קודרת כל כך כבר זמן רב (הצילום מרשים בהחלט). תווי הפנים המהורהרים של פטינסון נותרים קפואים, כפי שהם בכל סצנה, גם אם היא מרגשת ונוגעת ללב. מישהו צריך להסביר לו שאי אפשר להראות להישאר עם אותה הבעה גם כשאתה שמח וגם כשאתה עצוב. האמת, גם נמאס מדמות הבחור שמתחבט ולא ממש איכפת לו משום דבר, ויחסי אבות בנים הם פלטפורמה כל כך שחוקה בנקודת הזמן שלנו, בה מלכתחילה הבנים כבר לא מתעניינים ברצונות של אף אחד זולת עצמם.

בשורה התחתונה, ה