אטלנטה: ביקורת עונה שנייה

החודש האחרון היה טוב במיוחד עבור דונלד גלובר, השחקן/קומיקאי/תסריטאי/ראפר הכריזמטי והמוכשר שרוכב על באזז רציני כבר כמה שנים טובות. ב-5 למאי, הוא הנחה את "סאטרדיי נייט לייב" והיה גם האורח המוזיקלי של אותו הערב, ביצע שני שירים חדשים שאחד מהם גם שוחרר בגרסת אולפן לצד קליפ ויראלי נפלא. בשבוע שעבר, הספין-אוף של "מלחמת הכוכבים" בו הוא מככב, "סולו", הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל קאן. בנוסף, הוא היה ביום ההולדת של סטיבי וונדר ושר איתו. בדיוק באמצע של כל זה, ב-10 לחודש, שודר הפרק האחרון של העונה השנייה של הסדרה המופתית של גלובר, "אטלנטה", שאיכשהו עברה מתחת לרדאר בכל הבלגאן, ומאוד חבל.

"אטלנטה" היא על ארן, בחור שחור וצעיר באטלנטה (גלובר) שמתמודד עם החיים המטורפים לחלוטין כגבר שחור עני, מנסה להיות אבא סביר כמה שיותר לבת התינוקת שלו וחבר סביר לזאזי בידס ("דדפול 2") המעולה ומכהן בתור האמרגן של הראפר פייפר בוי (בריאן טיירי הנרי). גלובר מספר כאן על בחור צעיר שמנסה בעיקר להרוויח כסף ו"לסגור את החודש". העונה הראשונה של "אטלנטה" הייתה מדהימה, וכל מי שראה אותה נשבה בקסמה. זה היה קרדיט הכתיבה הרציני השני של גלובר, אחרי "30 רוק", והיווה מעין הגחה של הצ'ארם הגלוברי הזה לעולם באופן טהור, אפילו יותר טהור מכששיחק את טרוי בארבע וקצת העונות הראשונות של "קומיוניטי". כן, הבחור עשה המון דברים מעולים.

העונה השנייה הייתה מדהימה גם היא. גלובר מראה כאן היטב את הטירוף המוחלט של החיים של שחורים בארצות הברית, עושה מזה מטעמים קומיים נפלאים וגם נכנס עמוק לשורשים הפוליטיים הקשים ביותר של הקונפליקטים האלה דרך המתח הגזעי העדין שבחדר. כך למשל בפרק בו בחור לבן ועשיר מאיים בפסיכוטיות על חייו של חברו הטוב של ארן, בעודו מספר על הקריירה ארוכת הטווח של אחיו בשיתופי פעולה עם מוזיקאים שחורים אגדיים. פרק שבעדינות רבה, בדרכים מרומזות בלבד, מראה לנו מהו באמת "ניכוס תרבותי" בארצות הברית: התהליך האיטי של השכחת השחורות והשפעתה על המוזיקה האמריקנית.

דוגמה נוספת למבט המשונה והחד של גלובר היא "וודס", אחד הפרקים האחרונים בעונה, בו פייפר בוי נרדף על ידי חבורה של ילדים מעריצים ולבסוף מתעמת עם הומלס לבן ומשוגע. בכאוס ובאוויר מלא המתח בין פייפר בוי, כביכול הגנגסטר, לבין האיש המשוגע, למרות הכול ההומלס לבסוף מפחיד ושולט הרבה יותר, ולא מהסס להזכיר לפייפר בוי שהוא החלש פה. לא משנה כמה נעריץ ראפרים וניתן להם כוח, הגבר הלבן עדיין שולט באמריקה. אפשר לבלות שעות בניתוח הניואנסים של "אטלנטה", אבל אני מאמין שראוי יותר להסתכל על העונה כדוגמה למה שמדהים כל-כך בגלובר ככלל, ובכתיבה שלו בפרט, ומה הערך הפוליטי התמידי של העבודה שלו. ובכן, נתחיל מהסוף: גלובר הוא, יותר מהכול, ביל מאריי השחור והמשופר. למה? ובכן, ראשית כל, הם דומים בהרבה מובנים "שטחיים": בעלי קריירה מגוונת ועשירה בתחומים שונים, כוכבי על סופר-מגניבים, מלאי כריזמה ושנינות. אבל מהו המרכיב הזה שמפעיל את הכריזמה והשנינות של שניהם? ציניות מסוימת, רפלקסיביות ואירוניה תמידית על המצב שלהם. מאריי יכול לשחק בסרט הכי בנאלי וחסר חידוש אמנותי, גלובר יכול להתמסחר וללכת על השטיח האדום בקאן של סרט בלוקבאסטר ענק, ועדיין לשניהם תהיה קריצה, ציניות נעימה ואמיתית.

אבל זו לא סתם ציניות של דוש-היפסטר טיפוסי. מדובר בציניות כיפית הרבה יותר. כי מה ששניהם עושים, וגלובר באופן "פוליטי" יותר, הוא הזרה קומית של המיינסטרים ושל מוסכמות שונות דרך כל פרויקט בו הם מעורבים. בעוד כיום יש נימה זחוחה מסוימת בציניות של מאריי, גלובר באמת מתוק וסקסי, כי הוא עושה הכול עם הרבה יותר טוב לב. כשהוא משחק את לאנדו, אחת מהדמויות השחורות הספורות בפרנצ'ייז "מלחמת הכוכבים", הוא גם עושה בדיוק על הנושא הזה מערכון ב-SNL אבל גם קורץ לגזענות של הקהל במשחק שלו במהלך הסרט.

[*]

כשגלובר מיינסטרימי הוא כאילו בפעולה תמידית להראות כמה מוזר כל מה שאנחנו לוקחים כטבעי בתוך אותו פרויקט מיינסטרים, עם ציניות מסוימת לגבי מקומו כגבר שחור. (מעניין שסינתזה הזו בין ציניות לכנות לגבי הוליווד נוכחת כל-כך בסדרה שהביאה את גלובר לתודעה הציבורית הבסיסית, "קומיוניטי"). רבים דיברו על כך שהוא מפתח פרסונה אחת להיפ-הופ, תסריטים, סטנדאפ ומשחק, מין קוליות מסוג מאוד מסוים, אבל יש כאן עוד משהו מעבר, תכנית חכמה יותר. מה שגלובר עושה (וביל לא, אגב) הוא הזרה שהיא גם פוליטית, וכך חשובה ומעניינת יותר.

בנוסף לפלירטוט עם מקומו כגבר שחור במיינסטרים, בפרויקטים השחורים במוצהר שלו – "אטלנטה" וההיפ הופ שלו, הוא מוסיף שכבה נוספת של הזרה. הוא מודה באמיתות לגבי החיים של שחורים באמריקה ומנפץ את האשליה שיש בהם משהו רגיל וטבעי. המשימה המתמשכת של "אטלנטה" היא להראות, בנונשלנטיות די מוחלטת, שהמצב רע לשחורים בארה"ב, ויותר חשוב מכך: שהוא לא חייב להיות רע. גלובר אולי לא קורא למהפכה, אבל הוא מנסה להראות ללא פילטרים אידאולוגיים את פניה של ארצות הברית.

הפילוסוף ומבקר התרבות הצרפתי רולאן בארת' דיבר על הרעיון של מיתוס "ההפרטה של ההיסטוריה" - הרעיון המוטעה שאין היסטוריה מאחורי מצבים קיימים שונים. למשל, רבים יגידו ש"קפיטליזם הוא רע, אבל הוא רוע הכרחי, טבעי", או ש"גברים תמיד מטרידים יותר מינית, ככה זה טבעי." אבל בארת' יצביע על כך שמאחורי רוע זה יש תהליכים היסטוריים ארוכי טווח שהובילו אליו במקרה. הוא לא טבעי והוא לא האופציה היחידה. בארת' מנסה תמיד להשתחרר מרעיון הטבעיות המלאכותי הזה ולהציג את האמת, וזה מה שגלובר עושה ב"אטלנטה", וכן בשיר החדש שלו "This Is America".

גלובר לוקח על עצמו משימה פשוטה ומתמשכת: להראות את הטירוף המוחלט של חיי הגבר השחור העני תחת קפיטליזם לבן אמריקני. הטירוף הזה מתבטא בתנין שדוד שלו מאחסן בבית שלו וגם ביחס של המשטרה כלפי אותו דוד ואותו תנין. בספר המשוגע של פייפר בוי, בהומלסים משוגעים, באובססיה של ילדי הכיתה של ארן הצעיר כלפי מותגי ביגוד או כמובן במבטו המאיים של האיש המטורף שאחיו עבד עם אגדות של מוזיקה שחורה.

מדובר בסדרה שמעבירה את הצופה הלבן וגם את הצופה השחור הליך של הכרה באמת. מבעד לפסקול הנפלא, הצילום האדיר והמשחק המופתי, יותר מכל בולט כאן גלובר הכותב, שבציניות וצ'ארמריות מסיט את עינינו לעובדות הפוליטיות שמעסיקות גם את היום יום של שחורים רבים באמריקה, ואומר לנו - זוהי אמריקה.

הסדרה "אטלנטה" משודרת ב-yesEDGE וב-yesVOD. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן