ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

רון פוגל סיכם אנושי -נכון - הדרך לגיהנום סלולה בכוונות/נהלים/חוקים וכו׳ . אמין -אולי - הניסיון לייצר מציאות אמינה באמצעות צילום סופר קרוב ולאורך זמן ובמיוחד שהדבר חוזר על עצמו אין ספור פעמים בשלב מסויים ( די מוקד עבורי) מתחיל לעצבן ונראה מייגע ומטריח. תסריט - צפוי וסלול לעייפה. תסריט בו הצופה ״מבין״ מה הולך לקרות בהמשך המידי והארוך הוא בהכרח גרוע- צופה לא אמור לקבל אישור לציפיותיו . נועה כ״נועה״ יודעת לשחק-אין ספק, בכל מגוון הדמויות המוצבות לה היא בעצם מצילה את הסרט סהכ ציון 7 אולי 8 נחמד אך מאכזב לסרט שגרף כל כך הרבה פרסים. נראה שמי שנתן אותם שבוי בקונספציה מסויימת.

תוספת מחייבת ליהוק השחקים- גברי בנאי, טוב היה עושה, אם לא היה משתתף, פוגע בתדמיתו- מדבר גרוזינית הנשמעת כאידיש עלגת - לא אמין כלל . קל להבחין בניסיון החסר של השחקנים - תיזמון (טיימינג) בשיחות איום ולכן מאד מלאכותיים ולא אמינים

מסוג הסרטים שיהפוך לסרט קאלט ישראלי לפחות. המאפיין של סרטים כאלה , שהקהל נחלק ממש לשניים -או שאתה מתחבר בהתרגשות פיזית ממש או שאתה משועמם ואינך מבין על מה הבאז. בסרט הזה חשתי הנאה צרופה כזו שאתה ממש לא רוצה שהסרט יגמר. לטעמי הסרט הוא מעין פרודיית ראפ על סרטי הפילם נואר או להיפך. בכל מקרה התוצאה מהממת בקצב, בגמיקים,בציניות, באווירה ובמיוחד בטקסטים המהתלים ממש בצופה . לא למדתי קולנוע אבל אני בטוח שכך עושים ״קולנוע״ נכון. אני מתכוון ללכת לראותו שוב ולאתר את הניואנסים שפיספסתי ובטוח שיש המון . המלצה אם אתם יוצאים לסרט כזוג או חבורה - משחק- כמה שירים ישראלים מצוטטים בסרט?

נראה שהסרט זוכה ליחסי ציבור מקדמים, הרבה יותר מערכו האמיתי . גם אם מבקרי סרטים רבים ימשיכו ויהללו אין בכל לשנות את העובדה -זה אינו סרט קולנוע, אלה סדרה טלוויזיונית שאודגה, או אפילו מחזה תאטרוני . לטעמי , פספוס אדיר בשל אי מיצוי הפוטנציאל בניגוד המוביל- מדע תאורטי מתפתח (המון אגו ) המגוייס לתכלית צבאית - מדע ממשי - פצצה - צעצוע חדש ומפעים בידי צבא ופוליטיקאים (המון המון אגו- חייבים לשחק בצעצוע ולהראות לכולם שיש לנו אותו) . התסריט מניח בטעות שהצופה מודע לחלוטין לאווירת הצייד בתקופה המדוברת - בהלה פתולוגית מאדום על כל גווניו - המקרטיזים. ארוך ועמוס לעייפה . ציון 6 לכל היותר.

סרט מיותר לחלוטין מנסה להציג את הברור הצפוי וידוע כביכול דרך עיניי החמור ללא הצלחה כלל להעתיק באמת את נקודת הצפייה לחמור כשלון רעיוני עיקרי עתיר לעייפה בשוטים ארוכים מרחפן של צילומי נוף ( הנוף מרהיב אבל הוא לא הנושא) עם צלילים המנסים להעביר אותנו למימד צפייה אחר ובלתי מוכר ( פסיכדליה של שנות השישים ). בקיצור בליל עטיפות לרעין שהיה יכול להיות מגניב. בכל זאת מוסר השכל. ההבדל בין החמור לביני כאדם לי יש זכות בחירה ( אותה מימשתי) לצאת מן הסרט באמצע. החמור המסכן נותר כלוא בו עד סופו

הסרט צרפתי קלאסי עוסק בבני אדם ויותר ברכיבים הנפשיים המניעים אותם הרבה יוצר מן האירוע שאנו צופים. לפרשנותי מבקש להציע צרפת אחרת מזו של מארי לה פן צרפת אשא יסןדותיה כסיסמת המהפכה שוויון חירות ואחווה. ה״זקנות״ בסרט היא צרפת השורשית שאינה מפחדת כלל מן ה״מהגרים״ להיכך הן רואות שליחות ל״חנך״ את הדור הצעיר המרדן והמתוסכל ל״צרפתיות״ הן אינן חשות כל איום גם כאשר הן מטיחות נכוכה את דעתן לחסרונות ולכשלים של הדור הצעיר. לא על מנת להעצים את הניכור וה״עליונות״ אלא כמגדלור מכוון יש משפט קטנטן שהמהגרת אומרת כאשר היא מחליטה לשנות מסלול ״אנחנו צרפת״ לחברתה שטרם הפנימה זאת. הנאה צרופה מרגשת ואפילו מאפשרת לדמעות לזלוג. מומלץ