מפלצת: הסיפור של ליזי בורדן: ביקורת עונה ביקורת סדרה

בחלק הרביעי באנתולוגיה "מפלצת" של ראיין מרפי ואיאן ברנן על רוצחים סדרתיים, שכללה את סיפוריהם של ג'פרי דאהמר, אד גין והאחים מננדז, מככבת דמות שהפכה לכוכבת תרבות בארצות הברית. האירוע התרחש במסצ'וסטס, בסוף המאה ה-19. בורדן עמדה לדין על רצח אביה ואמה החורגת בגרזן, בצורה אכזרית במיוחד שעד היום לא ברור מה בדיוק קרה שם. ספרים, מחזות ושירים נכתבו עליה והיא הפכה לשם דבר בתרבות הפופולרית האמריקאית. מרפי בוחר לספר את הסיפור בזווית הייחודית שלו, לפיה ליזי בורדן היא אכן רוצחת, אבל יש סיבות לרצח המדמם במיוחד הזה. הסדרה נפתחת בגרסה של סצנת רצח מפורטת, אחת מני רבות ושונות בסדרה. ליזי (אלה ביטי, "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך", בתם של וורן ביטי ואנט בנינג), מכה בגרזן את אמה החורגת (רבקה הול, "ויקי, כריסטינה, ברצלונה") וכשמגיע אביה (צ'ארלי האנם,"מפלצת: סיפורו של אד גין"), היא רוצחת גם אותו. מכאן, חוזרת הסדרה לחודשים שקדמו לרצח ומתארת את מסכת ההתעללות שעברה ליזי מידי האם החורגת והאב האדיש והאכזרי שעיסוקו כקברן מספק לו שימוש מקברי במיוחד בגרזנים, שלהם הוא נותן שמות של נשים דווקא. המהלך הזה מסמל את הרצון שלו להחזיר לעצמו את הגבריות האבודה שלו, כשהוא "לכוד" בבית של נשים "מקרקרות" כלשונו. ליזי היא אישה צעירה שלכודה, כמו ציפור בכלוב, בבית שבו מתייחסים אליה כרפת שכל, מעמסה מיותרת, שאינה מצליחה לתפוס בעל ולצאת מבית ההורים. הנחמה היחידה שלה היא עצי הדובדבנים בחצר ושובך היונים שאותן היא מגדלת ומטפחת. כאשר מגיעה לבית משרתת חדשה, ברידג'ט (ויקי קריפס, "מפלצת: סיפורו של אד גין"), נוצר בין שתי הנשים קשר מיוחד. במקביל, מציג מרפי גם את הנוכחות התרבותית של בורדן באמריקה שנים רבות לאחר מותה דרך סיפורה של איילין וורנוס (שרה פולסון, "סיפור אימה אמריקאי"), שרצחה שבעה גברים בשנים 1989-1990 והוצאה להורג על מעשיה. להבדיל מוורנוס הזונה שהגיעה מרקע כלכלי וחברתי קשה, בורדן באה ממשפחה עשירה, ואפילו בכלא מקבלת תנאים של בית מלון. מרפי מקביל בין שני הסיפורים הללו ומציג עמדה רדיקלית לגבי הקשר בין התעללות בנשים לבין הפיכתן לרוצחות. מרפי משלב ביקור של וורנוס כמאה שנה לאחר מכן בבית המשפחה של בורדן. הרוצחת מהעבר הופכת לגיבורת תרבות הנערצת על ידי רוצחת אחרת. בסצנה יפה ופיוטית, ליזי וברידג'ט רוקדות עם וורנוס ובת זוגה לצלילי השיר Small town Boy ששר ג'ימי סאמרוויל. השיר הזה מבטא את הבדידות והניכור של הנער הגיי, שנאלץ לברוח מביתו ומדגיש את המוטיב הקווירי בסדרה. בעלילה שזור עוד סיפור שנע גם הוא בין היסטוריה למיתולוגיה. ברידג'ט קוראת לליזי את סיפורה של ארז'בט באטורי, רוזנת הונגרייה שחיה בסוף המאה ה-16, שנחשדה ברצח של מאות נשים צעירות. בהמחזה של הסיפור, ויקי קריפס המגלמת את ברידג'ט, מגלמת גם את הרוזנת. ברידג'ט היא ממוצא אירי-גרמני, "זרה" כמו הרוזנת שאת סיפורה היא מספרת. הרוזנת, כמו בורדן, הועמדה לדין ולא הורשעה, אבל נכלאה בטירה שם מתה כעבור ארבע שנים. כך יוצר מרפי סיפורים המשקפים את זה, בהן הנשים הן קורבנות של חברה פטריארכלית אך גם אלות נקמה שתובעות את עלבונן מהחברה שדיכאה אותן. הצבע האדום על כל גווניו, בין אם מיץ דובדבנים או דם, הוא מוטיב ויזואלי בולט בסדרה. בצד המוזיקלי, השיר "צ'רי בומב" שמושמע ברקע, מוסיף למוטיב הזה. ה"דובדבן" הוא פצצה וגם סמל לאיבוד בתולים בסלנג (popping cherry). האמת והבדיה מתקיימות כאן במקביל. כך למשל משוחזרת עדותה המבולבלת של בורדן בחקירה המשטרתית מילה במילה, כפי שהייתה באמת. ברידג'ט היא חלק מהסיפור האמיתי וכך גם ננס או'ניל (ג'סיקה בארדן, "פני דרדפול"), שחקנית שהיו לה קשרים עם בורדן. החירות הפואטית שלוקח מרפי גדולה בהרחבת הקשר הזה והפיכתו לאמירה על עצם הנשיות כמופע מול קהל גברי וכן למשל כאשר הוא מתאר מקרה רצח נוסף. בסוף הסדרה, האחווה הנשית מנצחת אפילו את המוות, והאפשרות לחיות חיים "אחרים", חופשיים ממגבלות הפטריארכיה, מוצגת כאופציה אוטופית של ממש. זהו סיום לא שגרתי ומעורר תקווה בסדרה שמציגה את הצד האפל ביותר של הקיום האנושי. מרפי מצליח למצוא אפילו בו יופי ואפשרות של גאולה.