סיפור קטן ויפה שמזכיר לי את אבא גוריו של בלזק. כמו באבא גוריו, גם כאן מסופר על דיירים של בית משותף שמהווים מיקרו קוסמוס. הסרט מתמקד בשתי דמויות, בילדה ובשוערת, שהמשותף להן הוא שבעוד שהן עמוקות מסקרנות ורבות פנים, הרי שלגבי העולם הן שקופות ריקות ולא קיימות. בעוד שהוריה של הילדה, שמיצגים את העולם המערבי הבורגני, מרוכזים בחייהם הריקנים ומתעלמים מהעושר ומהיופי הפנימי של הילדה ושל השוערת, הרי שהגבר היפני, דהיינו הדמות שהגיחה לסיפור מתרבות שיודעת להעריך דברים כביכול קטנים, מיצג את העולם של אלה שמסוגלים לזהות את היופי הפנימי של אנשים, שלדאבון הלב הודרו בגלל טיפשות ורשעות לשולי החברה.
סרט פיוטי ויפהפה דפרדיה הבריון העדין נפלא ונוגע ללב וכך גם האישה הזקנה המרגשת והנהדרת מזמן אני לא זוכר סרט שכל כך ריגש אותי
לסרט הלבן דו משמעות מצד אחד אולי הצילומים הנפלאים בשחור לבן של הסרט עצמו ומצד שני הסרט הלבן שאותו נדרשו הילדים לענוד על זרועם. הסרט היה יכול לגלוש בקלות למלודרמת מתח פשטנית שחוקה ונדושה אבל הנקה משכיל לשרטט בסרטו החכם תמונה ריאליסטית קודרת טראגית ופסימית למציאות האנושית ככלל ולזו הגרמנית בפרט. אלו הם דמדומי האלים. אנחנו שיודעים מה קרה בהמשך חווים בסרט הנפלא והנדיר הזה את זרעי הפורענות.
סרט נפלא רגיש וחכם שמיועד למי שיודע להסתכל על הדברים הקטנים ומתחבר לסיפורים העדינים המופלאים והפשוטים שמרכיבים את פסיפס החיים ואת הדופק של העיר הגדולה. הייתי אומר שהסרט מתאים במיוחד לאלה שעוסקים בצילום אורבני דהיינו לאנשים שנחנו בכישרון להביט לא רק בעולם הגלוי אלא גם במה שמסתתר מתחתיו ובמה שמתחבא בצילו.
הסרט מצייר ביד אומן את דילמת "המרגל" דהיינומה קורה לאדם במצבים שכאלה וכיצד הוא נקרע בין הנאמנויות הכפולות. הסיטואציות דרמאטיות ופוליטיות ומשחזרות באופן נפלא את האוירה בסין בתקופת המלחמה אבל הן בעיקר משכילות לתאר מצבים אנושיים. המשחק של כולם עוצר נשימה ובמיוחד של הגיברוה הראשית.
בעיני זו פראפרזה על בגדי המלך החדשים אנחנו כולנו הננו המלך העירום והכסיל ענקי האופנה ובראשם מירנדה הם החייטים הנוכלים והמתלמדת היא הילד שזועק "המלך הוא ערום !"