ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

צפיתי בסרט במסגרת טרום בכורה ומוכרחה לציין שנהנינו מאוד והנאה היא מדד שיש לקחת בחשבון. קראתי גם את הביקורת של קליין בהארץ ואני מוכרחה לומר שאינני מסכימה איתו. ראשית, כפי שציינתי, נהנינו. שנית, סרט או ספר או כול ביטוי אומנותי אינו צריך "להאכיל בכפית", ההנאה היא ברמיזות והיו בסרט מספיק רמיזות כדי להבין את הרקע של פייר, הפרופסור ואת מערך היחסים בין מונייר לבין ניילה. הערכה וכבוד הדדיים לא חייבים להתבסס על רמת השכלה שווה, יש הבטים אחרים. לא אפרט כדי לא לגזול מהנאת הצופים. אסכם, הסרט בהחלט שווה צפייה בעולמנו ההזוי והכאוב. צפו בתשומת לב ומובטחת לכם הנאה ותובנות.

הדמיון בין התקציר ובין הסרט חלקי בהחלט. כשהסרט הסתיים אף אחד בקהל לא מש ממקומו. אני מעריכה שכולם ישבו וחשבו וימשיכו להרהר בסרט ובמסרים שהוא מעביר. הסרט אמנם מתרחש לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך זה מקרי בהחלט. הוא יכול להתרחש בעקבות כל מלחמה שהייתה או תהייה בכל מקום. במלחמות אין מנצחים, שני הצדדים מפסידים ולא ניתן לאחות את הפצעים ולהתגבר על הכאבים. המפגש בין הצדדים מרכך מעט את השנאה התהומית והכאב, אבל יש גשרים שלא ניתן לבנות... המשחק, הצילומים, המוסיקה כולם תורמים להדגשת המסרים ולהכנסתינו לאווירה. סרט חובה לאנשים שחושבים.

מיתי בסרט במסגרת מועדון טרום בכורה שם הקתדרה. עם החזרה הביתה רשמתי את חוויותיי שהיו מורכבות יותר מהקרקע שקיבלנו. אני שמחה שסופסוף ראיתי היום בידיעות התייחסות דומה. יוון התערבות שוקעת. האם זה סימן לשקיעת האנושות?הסימבוליה בשמות , הקישור למיתולוגיה, השמות שנבחרו בקפידה - דפנה. זעקתו של האב הנושא את ביתו בזרועותיו. איפיגניה מוקרבת שנית ואולי מריה אוחזת בזרועותיה ב.ישו. אך השמיים אינם נבקעים. האם יש second chance לא רק לאהבה, אלא גם לעולם? הכול מותנה באהבה. לסיבפכום, האם זו אהבה ליוון? אהבה לתרבות שנכחדו?

בסרטים כמו סרט זה ו"מעבר למספרים" חובה לצפות, בעיקר לדור הצעיר "שלא ידע את יוסף". להם עולם זה של אפלייה בשל צבע זר למרות שבהיבט של זמן הוא ממש לא רחוק. אין להם מושג מה עובר אדם השבוי בצבע עורו ומוגבל מלנהל את חייו בצורה מכובדת וחופשית לפי בחירתו. בהקשר זה ברצוני להעיר, קהילת האתיופים מתלוננת על אפלייה. אני לא באה לערער על תלונה זו, אבל לצערי צפיתי בהתנהגותם המשתלחת של הילדים האתויפים כלפי ילדי הפליטים מסודאן ואריטאירה.

צפיתי בסרט במסגרת מועדון טרום בכורה לפני כחודש. בסיום הסרט נשארתי תקועה במושב. סרט קשה שלא נותן שום הנחה וכמובן שום הרגשה טובה, רק מועקה. אבל.. גם בסרטים כאלה חובה לצפות. הסרט מציג תמונה לא מחמיאה, בלשון המעטה, לגבר האיראני, שמתמקד בכבוד שלו בלבד. מושג שאנחנו בארץ מכירים "כבוד המשפחה". אין לו שום אמפטיה לאשתו שנפגעה נפשית בצורה קשה, איך אומרים במחוזותינו "הוא לא סופר אותה". הכוח המניע אותו הוא הנקמה. נקמה שהוא מבקש כדי להשיב לעצמו את כבודו. כרמור, לא נהנים מסרט כזה אבל הוא מספק חומר למחשבה.

איך להגדיר את הסרט? - סרט נקי. אין מילים עודפות ופרשנויות, הכל מרומז במבטים, בצורת הליכה ובשתיקות. הסיום גם הוא מרשים ביותר. מצד אחד גבר שרירי, קשוח אבל מתחת לתדמית החיצונית מסתתר עדיין הילד העומד על שפת הים צופה בגלים ומחפש את השלווה הנפשית.

צפיתי בסרט במסגרת מועדון טרון בכורה של הקתדרה במוז"א. לסרט קדמה הרצאה של פרופ, אייל נווה על הרקע לאירועים המוצגים בסרט. ההרצאה תרמה רבות גם לאילו מאיתנו המכירים אותה. פרופ'' נווה הזהיר שיש כאלו שיסווגו את הסרט כקיטש, אבל הוא באופן אישי דמע בסרט. אז גם אני דמעתי. גם להיות אישה, גם צבעונית וגם גאונה בחברה של גברים לבנים זה לא קל. אבל יש יותר מדרך אחת להתמודד עם הבעייה ולהתגבר עלייה. אפשר באלימות והפגנות ואפשר גם בדרך נשית של התמדה, אי וויתור והוכחת יכולת. זה לא קל, דרושה תמיכה של הבית ובמקרה זה גם תמיכה של חבורת הנשים המיוחדות והייחידות במינן. רק אציין שהגיבורה הראשית (יש עוד 2 גיבורות ובני המשפחות) זכתה עוד בחייה שב-2016 נקרא על שמה הבניין החדש לחישוביות של נאס"א. יש שכר לעמלה. חשוב ביותר שהדור הצעיר יצפה בסרט וחשוב מאוד שהסרט ילווה בהסבר על המלחמה הקרה ויור מזה על שלהי האפלייה במדינה הדמוקרטית והנאורה ארה"ב.

ראשית מציעה לשנות את שם הסרט, סליחות מתאים יותר חמרות שבחלקו הגדול עוסק הסרט בחיפוש אחר החטא. סרט לא קל ולמרות החריקות בו כדאי לצפות. הוא מעלה הרהורים על כך שלצאת משם נקי לגמרי קשה ביותר ואולי בילתי אפשרי. מי ששרד את השואה באירופה בכל היבט, מחנות השמדה או מסתור נשמתו כבתה וגם אם לעיתים נראה לכאורה שעבר תהליך שיקום, זה רק לכאורה ולכן ההיבט של סליחה חשוב ביותר. איך נאמר - "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן (פרקי אבות, ב).

לפני הביקורת, אני רוצה להפנות אתכם לשירו של רוברט פרוסט The Road Not Taken שחלק מכם אולי למדו לקראת הבגרות באנגלית. התרגום העברי של אליהו ציפר : דּוּ דֶּרֶךְ פּוֹרְשָׂה בְּיַעֲר צָהֹב, בּאֶיזוֹ אֶבְחָרָה הַנִּיחוּנֲי לַחְשֹׁב. הַאֲחַת, מִצְעַדָּה הוּא אָרֹךְ, הָאַחֶרֶת נִסְתֶּרֶת, בְּתוֹכְכַיו שֶׁל מָבוֹךְ, בֵּין שִׂיחִים תִּתְּפַּתַּל, וַאֲנִי כֹּה נָבוֹךְ..... ....עִדָּנִים חָלְפוּ וָאֵילָךְ, שְׁתֵּי דְּרָכַי בֵּין עֵצִים לִי עֲצֶרֶת, צָעֹד בַּחַרְתִּי בְּפָחוֹת מְתֻּיֶרֶת, בְּדַל הֶבְדֵּל הוּא - בֵּין הַאֲחַת לַאֲחֶרֶת. הלכתי לסרט ללא ציפיות גבוהות. חשבתי אבנה פעם מסתם ריקודים ושירים ו.. התאכזבתי לטובה. הסרט מתפתח ואפילו מעמיק והסיום ממש תואם את השיר. היו שתי דרכים ואחת נבחרה. יש מחיר שמשלמים על בחירה.

לפעמים נדמה לי שהמבקרים לא צפו בסרט או לא הבינו מה שראו. הסרט קשה מאוד. יש פלשים על חייו של לי, אחיו של הנפטר והטרגדיה שגרם לה ושינתה את מהלך חיו. אחיו בצוואתו חשב לא רק על בנו אלא גם על אחיו ועל ההשלכה של הקשר ביניהם על אחיו. התפתחות מערך היחסים והתמיכה היא לא הדדית אלא גם החשיפה של הנער לטרגדיה של דודו, ההבנה הרגשית שהוא מפתח ומצד שני מאמציו של הדוד לי לשמור על שפיותו ולהתמודד עם סיוטיי העבר. ההחלטה שקיבל, הדוד לי לא להישאר במנצ''סטר היא אי יכולתו להתמודד עם המפגש עם העבר.

צפיתי בסרט עם 3 נכדותיי בגילאים 14, 18, 21 כולנו נהנינו. הסרט מינורי, לא מתלהם, הרקע משרה אווירה עצובה אך עם צפייה לשינוי בעתיד. השינוי התחולל כבר כשהאב נותן לבתו לנהוג, כשהאם מתמרדת ועומדת לצד ביתה ובסיום הסרט - המבט העמוק של הגיבורה בעיניי אחותה שהיא בגדר צופייה בהשתלשלות הדברים. מבט האומר הכול - את תמשיכי הלאה ולך אולי מחכה עתיד אחר. הסרט מייצג לא רק את הקהילה הבדואית, אלא כל חברה סגורה בעלת קודי התנהגות דומים. איתמר בנו של אליעזר בן יהודה היה צריך להיאבק על אפשרות הנישואים עם בת לעדה הספרדית, בעדות החרדיות יש הכתבה חד משמעית ולא רק אצלינו, גם אצל עמים אחרים...

חזרתי מהסרט נרגשת, נינוחה ועוד. כול הכבוד ל yes דוקו המאפשר הפקת סרטים כאלה, לקותימן על המוסיקה הנפלאה ותרומתו לפרסומה של זמרת נהדרת זו. פרינסס זואו היא לא רק בעלת קול נפלא, אלא גם אישיות המושכת את הלב ומחממת אותו. מתוך האשפתות והכאבים צמחה זמרת נפלאה, אוהבת אדם שלא הפכה את מכאוביה למרירות אלא הם זיככו את נשמתה. הסרט עולה עשרת מונים על הסרט פלורנס פוסטר ג''נקיס. ממליצה מכול הלב

רט חזק שאינו מתאים לכול צופה. מעלה במקביל את בעיית המאורים בניוזילנד ואת בעייתו של היחיד המתמודד עם מחלת נפש. הפתרון שילוב של השניים - מציאת נתיב שיאפשר לו לשרוד מחוץ למוסדות ועם זאת יעשיר ו"ירפא" את צעירי הקהילה. בימוי מעולה, משחק כנ"ל והמוסיקה ...

נהינתי מכול דקה. המשחק מצוין, הנושא כבד ולמרות זאת מוגש בשילוב הומור. היכולת של זרחין לשלב בסרטיו קטעי דמיון והומור גורמת לנו הצופים הנאה וקליטת מסרים. היחסים בין האחים, בינם לבין האם אטתם הם מעריכים ואוהבים ובינם לבין האב שיש להם ביקורת קשה כלפיו עד שמקלפים את העבר ומגיע רגע האמת. שווה מאוד צפייה

סרט שאינו מתאים לכול אחד. לא באקראי נבחר מיקום הסרט בקפדוקיה שמגלה נופים מהממים מעל פני השטח ומסתירה מחילות, ערים עמוקות ששמשו כמסתור. יש להשים לכל מילה, להתבונן בנוף החיצוני וב"נוף הפנימי", דהיינו המגורים. להקשיס לאנשים למה שאומרים ולמה שאינם אומרים. הסרט מציג גם את עליבות הנשים, המסגור שלהן בתוך קודים שנקבעו מרא מתי שהוא, ללא כול ניסיון משמעותילפרוץ ולהשתחרר וגם ניסיון עלוב לעשות זאת מוכה על ידי המציאות אותה חזה גבר "בעל הניסיון". אם אלה פני הדברים כיום בטורקיה, המציאות אליה הם שועטים נראית קודרת יותרץ

מעבר למוסיקה, ג''אז כמו שני אוהבת, מדובר בוויכוח הנצחי. איך מגדלים מנהיגים, אןמנים בעלי שעור קומה. האם בדרך של עטיפה ברוך ובאהבה או ע"י בניית קליפה קשוחה ואיתגור שוטף. הסרט מציג את ההקשחה. מי ששורד מצליח ומי שלא נעלם מעל במת ההיסטוריה. האמת, וזו האמת לגבי מנהיגים, מפקדים, ועוד ועוד שכשרון אינו מספיק. כדי לשרוד במאה ה- 21 יש לפתח מעטפת.

הלכתי עם ציפיות גדולות וכגודל ציפיותי הייתה גם אכזבתי. הסרט מציג בצורה דוגמתית לחלוטין את קורות חיו של מהנדס טיסה יפני, מפעם לפעם יש תמונות יפות וזהו. אם זה לא מספיק, מצוין יותר מפעם אחת שהוא תכנן את המטוס תוך ידיעה שהוא מיועד להילחם במדינות כמו בריטניה, ארה"ב ועוד. מצוין גם שיתוף הפעולה עם גרמניה עליו ידע כולל הביקורת הקשה על גרמניה ומה שקורה בה. אז על מה יש לשבח את המהנדס, על זה שהעניין האישי שהיה לו בפיתוח מטוס עמד מעל לכל הבט אנושי? ועל מה יש לשבח את הסרט על זה שזו אנימציה?

לפעמים נדמה לי שמי שכתב ביקורת או תקציר לסרט לא ממש צפה בו. אכן יש נופים של לאוס ויש סיפור רקע, אבל מעבר לזה הסרט הוא אנטי מלחמתי ואנטי ממסדי. לאוס נגררה למלחמת וייטנאם כתוצאה מפלישת הצפון לתחומה. לכן חלק גדול מהמסע מלווה בפגזים, רימונים וכלי משחית המאיימים להתפוצץ (וחלקם אכן מתפוצצים) וכתוצאה כפרים נטושים. אישה מבכה את בתה שנספתה בהפצצה אמריקאית שכוונה לחיילי צפון וייטנאם. הדוד המלווה את המסע היה חייל בצבא ארה"ב ונותר פגוע נפש ללא יכולת להשתלב בשגרה, כמו מרבית החיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמה. הממשלה בונה סכרים, מפנה כפריים בליווי הבטחות שווא. עוקרת אותם לא רק מאדמתם אלא גם מהיכולת להתקיים בכבוד. פקידי הממשלה אטומים וחסרי רגישות הדואגים רק לעצמם (חשמל) . מה עוד אפשר לבקש? מה עוד דרוש?

ביקורת: ביקורת מפיו של איש ים ותיק ויכטונר רב שנים: מהסרט נראה שלבמאי אין מושג קלוש מה זה ים, איך מנווים בים ואיך מתנהגים בים במצבי מצוקה. האדישות והאיטיות שהפגין השחקן שגילם את היכטונר לא מתאימים לאדם השט בימים וביחוד לבדו. לפני ששחרר את היכטה מהקונטיינר היה עליו להוריד את המפרשים. לאחר ששחרר אותה היה עליו להפעיל את משאבת המים, לשאוב את המים עד תומם, לגרום להטיית הספינה לצידה הלא פגוע, ואת התיקון לעשות כשהוא קשור לקונטיינר ולא לסכן את עצמו בישיבה מעבר לדופן. איש ים היוצא להפליג לבדו חייב לדעת ניווט אסטרונומי ושימוש בסקסנט לפני שהוא יוצא למסע ולא ללמוד על כך בעת מצוקה. גם החזקת הסקסנט מלמדת שלבמאי אין מושג קלוש כיצד נעשית תצפית בעזרת סקסטנט. בנוסף, הסימון במפה רחוק מאוד מלהיות אמין בדרך בה הוצג. ברגע שהדליק את האש במיכל הפלסטיק היה ברור שרפסודת ההצלה תעלה באש ואמנם כך היה. כל התנהלותו הייתה משגיאה לשגיאה. הבמאי לא השכיל להראות איזה שהוא ידע בימאות ובניווט. ראו בבירור שהימאי נקלע למצוקות לא בגלל תנאי מזג האוויר אלא בגלל חוסר הידע והפלגמטיות שלו.