ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

מציג את סיפורן של שתי נשים האחת פלסטינית והשנייה ישראלית אשר מחליפות זהויות. אמנם נשמע כמו רעיון מוכר אבל הסרט מציג זאת בצורה חדשה ומקורית. התסריט פשוט מעולה- מלא ברגעים קומיים, טרגיים, סוריאליסטיים, הזויים ונהדרים- הכל מתחבר זה לזה יפה ובצורה מתוחכמת (שמזכירה את סיפוריו הקצרים והקולעים של אתגר קרת, בעלה של שירה) העלילה בנוייה בתבונה והסרט בורא עולם אסטתי וערכי חדש שאמנם מבוסס על עולמנו (מדינתו) שלנו - צבא, כיבוש, יהודים-ערבים, אמנותֿ מדרנית- אבל גם משלב בתוכו סוריאליזם שקצת משכיח את הנושא הכאוב והקשוח שמוצג בסרט (אחת מהנשים מיועדת להיות מחבלת מתאבדת). אבל אין ספק שהאמירה החריפה עוברת גם עם הצחוק והאסתטיקה.

האישה בזהב הוא עוד סרט הוליוודי שעשו על בסיס סיפור אמיתי אך בצורה בדיונית, ויכול להיות שזו בדיוק הסיבה שבגללה הוא לא מספיק טוב. (כשאני אומרת עוד אחד אני מדברת על משחקי החיקוי, התיאוריה של הכל, צלף אמריקאי- ועוד הרבה סרטים אחרים שיצאו לאחרונה ומבוססים כולם על סיפורים ודמויות שהתקיימו באמת. הסיפור האמיתי באמת מרתק, סיפורה של מריה אלטמן שבעזרת עורך דין צעיר ששכרה הצליחה להשיב לידיה ציור רב ערך של קלימט שהיה שייך למשפחתה לפני מלחמת העולם השנייה. הביצוע הקולנועי לעומת זאת- פחות. נראה ששום דבר מהסיפור עצמו (שהיה מוכן לרשות הבמאי והתסריטאי מראש) לא טופל לעומק, הדמויות הוצגו באופן שטחי- מריה כזקנה עצבנית (ילדותה בבית עשיר ומלומד רק הוצגה אך לא באה לידי ביטוי בדמותה) ורנדי כעורך דין כושל עם בעיות בבית ושאיפות לא ממומשות. הבחירה בקפיצות קדימה ואחורה בזמן - בין המשפט לתקופת המלחמה, הרגישה מיותרת ולא ממוצה, אם מציגים נושא גדול כמו השואה ראוי להתייחס אליו בהתאם פעם הבאה שאהיה בניו יורק ותהיה לי ההזדמנות להציץ על התמונה הזו, אעשה זאת אבל הייתה תחושה כללית שסיפור מעולה סופר על ידי מספר פחות מעולה