ההיא שחוזרת הביתה

משחק מקדים בלי אקט מסיים.בסוף כששואלים מה המסר ומה האמירה, אין תשובה ברורה. מיכל היא בחורה בת 33 שבמקצועה היא במאית סרטים שבהווה מובטלת וחוזרת לגור בבית הוריה. במהלך תאונה קלה עם ריכבה,היא מכירה את בעל הרכב הפוגע ומתחילה איתו רומן. זאב הוא קצין במילואים ומנהל בית ספר תיכון שמבוגר ממנה בהרבה, וגם נשוי. במקביל ליחסים המורכבים שיש לה עם הוריה, הזוגיות המשונה עם זאב פוצעת את נפשה. בעוד היא מתמסרת אליו, הוא מתעלל בה. אנו נחשפים לבלבול ולמערבולת הריגשית בה נמצאת מיכל והדרכים שלה להתמודד איתם.לי היה חסר כוון ושורה תחתונה .ציון 6.5.

או קיי, אז הבמאית כועסת, ו? לאן זה הולך? מה קורה? כועסת כועסת כועסת ונגמר הסרט. כמה וכמה פרובוקציות ו?

סרט מעניין ואקטואלי מאוד

אתחיל מהסוף: אהבתי את הסרט. אמשיך מהאמצע: נהניתי מהסרט. אסיים בהתחלה: ישבתי בשורה 11 כסא 9 ואף אחד לא הסתיר לי. גם אני לא הסתרתי לאף אחד. סיימתי ולכן אפרט: הרגשתי שזה סרט נכון וחשוב, אמיתי, מצחיק ועצוב, כמו החיים. חשבתי שהסרט עשוי טוב ונכון וקצבי ותוסס ושוקק ומלא חיים ויצר ויצירה.

אני כבר כמה ימים חושבת מה הייתה המטרה של הסרט הזה. כנראה שאמשיך לחשוב עוד הרבה. משעמם ונטול פואנטה. עלילה דבילית. וכל הסקס והמיניות... לא נראה לי שאנשים הולכים בשביל זה לקולנוע.

אין לי בעיה עם סרטים אמנותיים וסרטים שלוקחים את הזמן לאט עם העלילה, וגם אין לי בעיה עם מראות גראפים של סקס או אלימות - אבל בחייאת הסרט הזה היה מבחן סיבולת! הסרט פשוט מצחין מיומרנות ומאמירה של ״פה נעשה משהו נועז, משהו גבוהה ואיכותי״ וסבלתי מכל דקה בו. צורת הסיפור והתחברות לדמויות לא קיימים בסרט - הסרט הוא מאין תרגיל ביזארי בתיאטרון. הכל בסרט היה מוזר, מביך ומכאני לחלוטין. שלא תבינו אותי לא נכון אני זורם על סרטים מוזרים כגון דיוויד לינץ׳ וכאלה אבל גם אז יש משהו שמושך את הצופה פנימה. פה זה כאילו שהיוצרים של הסרט שכחו שיש קהל שצופה בזה ואמור לעכל את השטויות האלה. שיעמום גדול ומביך.

סרט טוב. מעורר מחשבה ולא שגרתי. אני נהניתי מאד הרבה אומץ נדרש בשביל לעשות משהו כזה בארץ. ועל זה יש להודות בעיקר למיה דרייפוס. מצד שני, העלילה והתכנים לא מתאימים לכל אחד. המשחק של טלי שרון מעורר השראה !

אחד הסרטים הישראליים הגרועים ביותר שראיתי. אולי פשוט לא הבנתי מה רצו להגיד... סבלתי מאוד, והצטערתי שהלכתי לראות.

סרט זוועה אמיתי, אחד מהסרטים הישראליים הגרועים שראיתי אי פעם. האין תסריט של הסרט הזה כולל סצינות יומרניות שאמורות להיות דרמטיות, אך הן שטוחות וחסרות הקשר אחת לשניה, ושתוכנן נע בין כאלו שיש בהן מבטים דרמטיים של הגיבורים עם אנחות רב משמעיות (כן, זה פתטי כמו שזה נשמע), ועד סצינות סקס דרג ז'. טיפים לתסריטאית: א. נראה לי שבילבלת בין סצינות עירום ואוננות של השחקנית הראשית לבין תסריט ב. סבתא שלי היחה אומרת: כשאין לך דבר מעניין להגיד, עדיף שתשתוק. היה טוב לו היית מאמצת את העצה הזו. ג. זה שיש לך משבר כתיבה (כמו לגיבורת הסרט) לא מצדיק הוצאה של זוועתון כזה לקולנוע

אישה צעירה משועממת ויחסיה עם הסביבה - הורים וחברים. משחק מצוין של השחקנים הישראלים.

הביקורות השנויות במחלוקת והפירגון שאני רוחשת לסרטים ישראלים גררו אותי לצפיה. כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. שחקנים מהשורה הראשונה מוזיקה מבטיחה בסצנת הפתיחה, ומשם הכל הדרדר לשיעמום אחד גדול. עלילה שגם סצנות הסקס לא גרמו לה להתרומם לשום מקום. יצאתי באמצע בניגוד להרגלי.

ההתחלה מבטיחה ואז הכל קורס.

כמו השם של הסרט-כך גם הסרט עצמו: פרווה. אז אמנם אלון אבוטבול וטלי שרון נותנים הופעה משותפת עוצמתית ביחד(תרתי משמע...),וגם ליאורה ריבלין מוסיפה את הקורטוב שלה(בתפקיד של דמות מעצבנת)- אבל העלילה לא מעניינת במיוחד,לא מתפתחת,וללא טוויסטים משמעותיים,ואפילו הסיומת סתמית. למה הדבר דומה: לפגישת הורים עם מורה,שבה נאמר להורים שהילד עם פוטנציאל,אך לא מביא אותו לכדי מימוש מהותי. בקיצור,סרט חביב,ותו לא.

יש בדיחה שאומרת שאם אתה לא יודע על מה לכתוב (ספר או תסריט), תכתוב סיפור על זה שאתה לא יודע מה לכתוב... נראה, כי דרייפוס לקחה די ברצינות את הרעיון ויצרה סרט ללא יעד או סוף (זה לא סוף פתוח!) עם דיאלוגים הזויים ומשחק מוגזם (אני יודע שאני במיעוט בעניין הזה).

סרט גרוע,לא ללכת! חבל על הזמן ועל הכסף.

מיכל מייצגת דור שלם של בני 30 ומעלה המחפשים את עצמם,מתקשים להתפרנס ומעורבים ברומנים שאינם מספקים.בצר להם,הם חוזרים הביתה, להורים שכבר התרגלו לשקט וללבד. היחסים הרעועים בינה לבין הוריה,ובמיוחד אמה המתגלה כשתיינית,אינם תורמים למצב.הרומן ההזוי בינה לבין זאב הוא רק סימפטום למצב ואפילו אינו בוטה כפי שהפרסומות מציגות.משחק משובח של טלי שרון.אפשר לראות.

סרט קשה ומרתק ובעיני אחד היפים שראיתי לאחרונה. הסרט מתאר סיפור שגרתי למדי של בחורה שחוזרת לבית הוריה ומנהלת רומן עם גבר נשוי. מוקד הסרט אינו בעלילה, אלא בדמויות ובמיוחד בדמות הגיבורה שחווה, ומאפשרת לנו לחוות ולהתרגש יחד עמה, עוצמות אדירות של מיניות, כאב, בדידות, השפלה וארוטיקה. תצוגת המשחק של טלי שרון היא מהפנטת וראשונית, בוודאי בקולנוע הישראלי. הבמאית דרייפוס מביאה אותה, כבר בסרטה הראשון ! , למקומות כה פרטיים ורגישים שמביאים גם תחושת אי נוחות. לדעתי כדאי להתגבר על תחושות אלו ועל ההתעלמות הבוטה מתפיסות ה"תקינות הפוליטית" המזויפות ולהתמודד עם השדים הפנימיים שהסרט, כמו כל אמנות גדולה, מעורר בנו.