העורב הלבן

די מרשים למרות שאינו סוחף.לא קשה למצוא מגרעות ,אבל הסך הכל הוא טוב. המשחק, ההגשה, קטעי הריקוד וכמובן צילומי פריז היפהפייה הם החוזקות. סיפורו האמיתי של רודולף נורייב שהוא רקדן בלט רוסי וצעיר. בשנת 1961 הוא מגיע יחד עם משלחת של רקדנים מבית הספר בו הוא לומד לפריז למשך מספר שבועות. בפעם הראשונה בחייו הוא חש את היופי שבחופש, והרצון שלו לטרוף את העולם מתפרץ כמו לבה מלוע של הר געש. זה יוצר לו עימותים עם סוכני הק.ג.ב שעוקבים מקרוב אחרי הרקדנים. העלילה קופצת מהעבר להווה. בעבר בברית המועצות, החל מילדותו ועד שהחל לרקוד. בשלב כלשהו הוא מכיר את המורה שיעצב את סגנון הריקוד שלו. בהווה בפריז, הוא מכיר בחורה ומתחיל לצאת איתה. בחלק האחרון הוא יצטרך לעשות מעשה נועז כדי לזכות בחירותו. לסיכום: סרט לא מושלם אבל שווה צפייה. ציון 7.5.

סיפור הביוגרפיה של רודולף נורייב עד לעריקתו למערב.רקדן בלט מוכשר בצורה יוצאת דופן,עם כח רצון,נחישות,דרישות גבוהות, שליטה עצמית ויחד עם זאת רגשי נחיתות על מוצאו ממשפחה ענייה,ממוצא טטרי,ועל העובדה שנולד ברכבת הטראנס-סיבירית.

סרט ברמה מאוד נמוכה... מבולגן קופץ בזמנים ולא ברור. ארוך ומייגע הכל בשביל הסצנה של ה20 דקות האחרונות בסרט. גם קטעי הריקוד נחמדים אבל לא משהו שלא ראינו בסרטי מחול אחרים. בקיצור מאכזב משעמם וממש לא מומלץ

סתם סרט חוץ מקטעי המחול שהם כמובן עונג השאר היה סתם. בתם תסריט, סתם משחק, פשוט מיותר.

סרט מנוכר. אחד המסרים כי כול אמן צריך להעביר משהו מעבר לטכניקה: את האמת שלו, את הנרטיב. הסרט אינו מצליח. אולי בשל המשחק הרדוד. שחקן אחד, שהוא גם הבמאי, מתעלה מעל כולם לתפקיד אדיר. כול הדיכוי הסובייטי מגולם באישיות אותה מגלם Ralph Fiennes ועוד ברוסית קולחת.

העורב הלבן מספר בראש וראשונה את סיפורה של האמנות על כל גווניה. השתלשלות האירועים שהביאו לעריקתו של הרקדן הרוסי המופלא רודולף נורייב למערב מהווים רקע לסרט שמספר את סיפורה של האמנות. הסיפור לכשעצמו זרוע חורים, כשהציור, הפיסול, המוסיקה, הריקוד והקולנוע הם הכלים אותם מתעל רייף פיינס המוכשר, כבמאי הסרט, לספר את סיפורו של היופי שבאמנות על כל גווניו, הן הקסומים והן המכוערים, ביצירה שזוכה ביושר בתואר "קולנוע אמיתי".

העריקה מברית המועצות הסובייטית לא עומדת במרכזו של "עורב לבן", אלא אישיותו הפראית של אמן שכשרונו בלט כבר בגיל צעיר, והוא עורב לבן מלכתחילה. הסרט עובר בין נקודות ומנסה לצייר קו, לאפיין את הגיבור על רקע נסיבות ילדותו, להצביע על דמויות בחייו שעיצבו את אופן החשיבה שלו, חוויות שעבר במהלך לימודי הבלט. הרבה מאוד נוקשות וקור פיזי ואנושי נושבים מן המסך, מעט מאוד רכות, רגישות והכלה. בעיקר הדחקה ודיכוי, קומץ שסתומי תרבות ואנשים טובים באמצע הדרך. הדוקטרינה הקיצונית היא זו שמייצרת את האמביציה המטורפת והיא זו שמבקשת למוטט אותה. הריקוד נפלא, השחקן יפהפה, בסך הכול נהניתי, למרות החורים בעלילה ולמרות שסערת נפשו של הגיבור לא ממש באה לידי ביטוי. הסרט עצמו לא ריגש, לא סחף ולא הסעיר. הסיפור של נורייב עובר רק בחלקו. גם בלי לטפל בחייו שלאחר העריקה, שאלות רבות נפתחות ונשארות ללא מענה. ועוד הערה - אין כאן את ההעמקה שיש לדוגמה ב"מיסטר דאדא" של תומר היימן. אם כי זה לא כנראה הוגן להשוות פיקשן מסחרי על רקדן שמת לפני 26 שנה לסרט תיעודי שמתבסס על 10 שנים של צילומים על רקדן-כוריאוגרף חי ובועט...