טומי (1975)

טוב. אני אפתח בהתנצלות. אני יודע שהסרט הזה נחשב קלאסיקת רוק. אני יודע שמדובר בז'אנר שלא בהכרח מדבר לכולם (איזה ז'אנר למעשה כן ממדבר לכולם, בעצם?) ואני יודע שזה סרט משנות השבעים. העובדות הללו, שידעתי עליהן טרם מסעותי במסדרונות המרתפיים של בית ציוני אמריקה, לא עזרו לי....אני סבלתי כמעט בכל רגע של הסרט, ואני מדגיש כמעט. דבר ראשון אני חושב שהיה שווה לראות את הסרט בשביל השחקנים, שרואים שנהנים מכל רגע שלו. (במיוחד לסולן של "המי" שנראה כמו אלון נוימן ביום רע אבל יש לו גוף ששווה לבזבז עליו את השלושים שקל) ואן מרגרט, הגרסה המקורית של אילנה אביטל.... וכמובן, ג'ק ניקולסון על הופעתו המצודדת כרופא וטינה טרנר על הופעתה המצודדת כ...טינה טרנר.... אבל המוסיקה, יקיריי, המוסיקה. סמים זה לא תירוץ, אין אף אקסטה בעולם שיכולה להצדיק את הזבל המוסיקלי הזה, סה"כ נהניתי מחברתם של חבריי לסבל, אבל יש מספר אנשים בחיי שאומר להם בפה מלא....כן כן, עידו גונן סבל בסרט קולנוע...מקרה נדיר לכל הדעות... לעומת זאת, אני אמליץ לראות את הסרט כי הוא באמת קלאסיקה.... ושווה לעיתים לצפות גם בדברים לא טובים... :-) הציון שנתתי הוא בכל זאת, על ההשקעה ועל ההתפלשות בשוקולד של אן מרגרט ול"ביל סייקס" (והמבין יבין)