Seret מהעבר: 30 שנה לעירום

"עירום" הוא יצירה אפוקליפטית-מכושפת, שביקשה לבטא חרדה איומה לעתידו של עולמנו. מייק לי ביקש לרכז בה את כל תחושותיו ותובנותיו על האופן שבו האדם הורס עולמו ואת יחסיו עם הזולת, את תשתית קיומו וביטחונו. כאיש מבריק ומלומד, באותה מידה שבה שהוא אינטואיטיבי כבמאי תיאטרון וקולנוע, היה מודע מנעוריו לאותם מחזורי השמדה מלחמתית חסרת רסן, שמאפיינים את אירופה ואת שאר העולם מאז שחר הציוויליזציה. בתוך הסדר הקפדני מדי של אירופה החדשה, ביקש לי לחשוף את האנרכיה שרובנו איננו רוצים לדבר עליה, למרות שהיא גלויה כל כך.

הסרט מתאר ניכור, אלימות מינית ושנאת נשים, התמכרות ודיכאון והיעדר שורשים בערים המודרניות הגדולות. לונדון, עיר התיירות הנחשקת, מתוארת מצדה המוזנח, המכוער, העני, ההרוס, האבוד, האלים. מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר אברט כתב על גיבורי הסרט שהם עירומים ממשפחות, מערכות יחסים, בתים, ערכים וברוב המקרים גם עבודה. הסרט זכה בכמה מהפרסים הגדולים, בהם פרסי הבמאי והשחקן הטובים ביותר בפסטיבל קאן. הוא נחשב לסרטו הטוב ביותר של מייק לי ומיצב אותו בעמדת אחד מגדולי במאי בריטניה בדורנו.

לי מבקש לא רק להטיח בנו אמת נוראה על אודות הברבריות של האדם המודרני ולשטוח בפנינו חזון כללי ומפושט לגאולה, אלא לתאר באופן מפורט את הדינמיקות שמאפיינות את אגפיה הנואשים של החברה הבריטית והגלובלית, להציג את הבעייה באופן נרחב וממשי, מיקרו ומקרו, להתריע מפני סכנה קונקרטית, ומהאופן שבו היא מתהווה מרגע לרגע בתוך הדינמיקה של יחסים בין בני אדם. והגאולה המסומנת - גם היא מתוארת בדרכים קונקרטיות, שנוגעות באפשרות ממשית ומפורטת לביטוי של אמפתיה ואכפתיות ביחסים, כניגוד לתבניות הסבל וחוסר הקשר שהסרט מתאר.

ג'וני (דיוויד ת'יוליס, לופין מסרטי "הארי פוטר") עטוף כמו המלט במעיל שחור, עמוס בידע כמו המלט, אכזרי כמותו ובריוני בשיג ושיח שלו עם אנשים; כמוהו הוא חדור רוח אמת אבל לכוד בציניות משתקת. הוא נס מביתו במנצ'סטר לאחר שאנס אישה ברחוב ומבקש למצוא מקלט אצל אהובתו לשעבר בדירת השותפות שלה בלונדון. ג'וני לא יכול בשום אופן להיות חלק רציף ומהימן מסביבת ההשתייכות המולדת שלו, כיוון שדלות הרוח ויכולתו המתענה לראות שסובביו הם למעשה סוג של עבדים מודרניים של קרייריזם או קלישאות אלה ואחרות, מודעותו לאלימותו והרסנותו של האדם, מעוררות בו ייאוש אנטיפתי.

ג'וני הוא גם דמות ישו וגם אנטיכריסט. הוא לא שליח רוחני; הוא פשוט אדם שנכון, כמו ישו, לסבול במקום לדאוג לטובת עצמו, על מנת להציג ולחשוף את המארה החברתית, את האלימות הלא מדוברת ואת הצביעות. אבל למרות שהוא עובר "ויה דולורוזה", כדבריו, הוא יכול להיות ברוטאלי, מושחת ונצלן בעצמו. הוא כל כך פגוע מחוסר הנימוס של הזולת, עד שהוא נעשה לחסר נימוס באופן מוחלט בעצמו, במין ניתוק נוירוטי. לכל אורך הסרט אנחנו עדים לאותו מצב טראגי של אוסף אנשים שסובלים מסטרס גופני, אימפולסיביות והיעדר וויסות, עיכובים התפתחותיים ונזקי השפעות סמים או ילדות בסביבה אלימה ודלה, וחוסר יכולת למצוא נתיב שקט של אמון אל המציאות. הפחד שבו חי ג'וני הוא איום ונורא. כל הדמויות שהוא מתריס כלפיהן, מבטאות גם את הפגמים היסודיים שחקוקים בו עצמו, ושהוא חרד מהם כל כך. אבל החוצפה וחוסר הגבולות הפולש של ג'וני, מושכים באותה מידה שהם מעוררים בבני אדם שאט נפש ואף אלימות פיזית כלפיו; וכך גם יכולתו הקומית לבטא אמיתות מבריקות. רצון טוב מבליח בו ללא הפוגה, גם אם זמני ומהול בדברי קונספירציות פרנואידיים, אפלים ותלושים, ונראה שמייק לי ידע שהדבר הזה ילך ויתעצם ויהפוך לתופעה רחבה בעולם שהדבק החברתי שנקרא אמון, הולך ומתמוסס בו.

הוא מגיע להתארח אצל לואיז, אבל משפיל אותה ובוגד בה באופן סדיסטי למרות רצונה הטוב, ואז גם את סופי הוא בועט. נרמז לנו באופן עבה מספר פעמים בסרט, שהדבר קשור בחוויות נטישה של הורים שיצרו סדק עבה באמון עם העולם. הוא שובר ללא הפוגה טבואים; הוא מדבר על נקרופיליה באותה נשימה שבה הוא מדבר על מין עם אמו, ומצירוף הבדיחות האלה לדברים אחרים שהוא מפטיר על אודות אמו, אפשר להבין אולי שסבל לא רק מהתעללות ונטישה מצד אם, אלא גם מעינוי מיני כזה או אחר על ידה - ג'וני יודע כמה גילוי עריות הוא דבר נפוץ בחברה האנושית וכמה הדבר הזה מוסווה ולא מדובר.

ג'רמי, בעל הבית היאפי המצליח, בניגוד לג'וני, הוא נטול רגעי רוך ואנושיות; הוא חומרני לחלוטין, לכאורה, פסיכוטי וסדיסט, נטול זיקה לתרבות ולידע, אבל מדבריו על חוסר העניין שלו במשפחה, הבדיחות הכאילו ציניות שלו על מותו בטרם עת, אפשר לחוש שגם בו יש עומק של נטישה ועזובה, חוויה של חוסר יכולת לייצר משמעות וקשר בשל נסיבות עגומות, ומשם זעם על העולם וצורך בפריקת אגרסיה, בעיקר בצורה מינית. ייתכן שגם ג'רמי מתפוצץ רגשית מבפנים - ושהרבה "נרקסיסטים" שאנו נוהגים לשנוא, למעשה זקוקים לעזרה למרות הסדיזם שלהם. לא סתם בחר מייק לי לשים בקודקודו של ג'וני ההוזה, כאשר הוא פצוע ומדמם, את האשלייה שג'רמי הוא אחיו. והרגע הזה הוא כל כך חשוף, פגיע ומרגש.

ברגע אחר ג'וני רומז שהיה רוצה שהכל יהיו אחים, קהילה מהימנה שיש בה ערבות הדדית, והוא מדבר על העולם כחתירה לאחדות אלוהית. וישנו השיר שהוא ולואיז שרים על השיבה הבייתה למנצ'סטר, למעט הטוב שהיה שם. לי רוצה להגיד לנו שחוסר בית של אמת, מוליד אלימות; ושכולנו זקוקים לבית. המשרדים שדמותו של בריאן שומרת עליהם הם חללי ענק ריקים ומחוממים, מצוידים היטב, בשעה שמחוץ להם מסתובבים אינספור אנשים מיואשים שאין להם קורת גג והכנסה יציבה שתספק להם מחסה קבוע וחימום בחורף. הפערים בחברה הקפיטליסטית הם נוראים; אבל היא משקיעה הון בפרסום ובשיווק של מותרות ולוקסוס, שרק חלק מהאנשים יכולים ליהנות מהם.

המרדף אחרי הלוקסוס הוא משהו שג'וני מזהה כחסר תוחלת; בנוסח בודהיסטי הוא מסביר לבריאן שהמירוץ לעתיד טוב יותר הוא נלוז, כיוון שאין באמת עתיד והעתיד הוא תמיד העכשיו; והעכשיו מוקרב תמיד לטובת מטרה מדומינת שאינה קיימת עכשיו. ועכשיו - אתה עבד של המערכת שעושה עבודה חסרת משמעות בעבור אנשים תאבי בצע או קהים; והוא משוכנע שכל הטירוף הכללי הזה, מוביל בכל מקרה לחורבן חברתי שייתר את החלומות על העתיד.

בעומדנו עתה מול תופעות כטראמפ, נתניהו, שואה אקלימית קרבה, עימות גלובלי צבאי שהולך ומתרחב, איננו יכולים שלא לחשוב על תגובת השרשרת הרגשית, פוגענית ונעלבת, שמתאר הסרט הזה, בדומה ל"אופנהיימר" של נולאן. ג'וני גם מנסה לעזור לבריאן, להתקרב לאותה אישה שבריאן נוהג להביט אל חלונה. אבל כיוון שהיאוש והתסכול מנהלים אותו, הוא לא מסוגל להביא את המעשה לגמר, ויצר ההתנכלות גובר עליו באמצעו של המהלך; במיוחד כיוון שמושא התשוקה היא למעשה מבוגרת מכפי שהיא נראית מהחלון המרוחק. ג'וני, שבכל זאת גם חולה במגפת השיפוט החברתית, בז לה על שהיא נטולת יפי עלומים. כמו רבים מאיתנו, הוא לא מסוגל לסבול הזדקנות, עמעום, כליה. הוא חפץ בחיי נצח, כי הוא לא יכול לשאת את האשליה האינדבדואליסטית, שהחיים והאהבה אינם חורגים מחיי היחיד. זו הבעיה הגדולה של החברה המודרנית.

הוא בז לכל סוג של תרבות, למרות שהוא גם מלומד למדי ומבין שיש לה ערך. אבל הוא אינו רואה בה נחלתו, הוא לא יכול להתבסס בה, כי לא זכה לפנאי ולשקט שיאפשרו את הפריווילגיה הזו. הוא בא מלמטה, מדלת העם, מהפריפריה, וזה כואב לו עד אין קץ. לכן הוא צריך להיות אלים כלפי עדינות, מהוגנות ואיפוק, כמו בביתה של המלצרית שמארחת אותו. לו היה נותן בה יותר אמון, היה יכול לעזור לה וגם לקבל ממנה אהבה. לו היה בו יותר אמון בבני אדם, היה יכול להעניק יותר אהבה לאנשים ולעצמו ופחות רעל ואמת מוטחת בפנים, והרי זה בדיוק מה שאנשים זקוקים לו כדי שהעולם הזה שלנו יוכל ליטול מפנה בריא והרמוני יותר.

הרגע שבו כולם דואגים לג'וני הפצוע (למרות שלא לסופי הנאנסת) הוא רגע של אחדות וקדושה, גם אם הוא גווע עד מהרה וגם אם רק הגבר הוא מי שזוכה לטיפול ולא האישה - ובזה לי גם מציג לנו ביקורת חריפה על חברתנו. כשסופי ולואיז יושבות בבר מתוך תקוות שווא שג'רמי יסתלק סוף-סוף מביתן שהתנחל בו עירום ושחלילה לא יאנוס שוב אחת מהן, הן מדברות על הגברים שנטשו את אימותיהן ואותן, ששונאים נשים ויהי מה.

להבנתי, מייק לי מבקש להגיד לנו שלא רק האלימות של ג'וני, אלא גם זו של ג'רמי היא פועל יוצא של היעדר מעטפת ואהבה משפחתיות, וקהילתיות ללא תנאי, ללא דורשנות וביקורת, ללא העמדה בתחרות להישגים; ושאם היו מקבלים דברים אלה, לא הייתה בהם מוטיבציה צינית לנקמה, ניצול ואלימות. ייתכן שחלק מייאושו של לי לגבי העתיד נובע מההכרה שמעט מאוד בני אדם יהיו מוכנים לקבל אלימות ופשע או פגיעה בקונטקסט ענייני שכזה, ויבקשו לנקום בפושע ובפוגען ולראות בו אדם רע ממהותו. זו, בפני עצמה, היא צדקנות אלימה. הסרט הזה הוא לא על "טובים" ו"רעים" - הוא נמצא מעבר לזה.