Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: שגעון של פסטיבל

מאת: אלון רוזנבלום

עשרה ימים של קולנוע מציע לנו פסטיבל הסרטים ה- 23 בחיפה שיחל ב- 27 בספטמבר ויימשך במהלך חול המועד סוכות. אולם, בניגוד לשנים עברו נראה כי השנה הפסטיבל קצת לוקה בחסר. הרטרוספקטיבות שבעבר היו נפלאות (פקינפה, פליני) השנה מצטמצמות לנישה מזרח אירופאית שלא אומרת הרבה לקהל הרחב.

האורחים שהפסטיבל הצליח למשוך אליו הם אולי איכותיים, אבל לא מספיק "סקסיים" בשביל פסטיבל גדול. בכלל, נראה כי בשנה האחרונה שני הפסטיבלים הגדולים, ירושלים וחיפה, סובלים מבעיה חמורה של התעלמות מוחלטת מצד התעשייה ההוליוודית (בפסטיבל הקולנוע בירושלים האורחת ה"מוכרת" היחידה שהגיעה הייתה השחקנית והבימאית ג'יין בירקין).

הפסטיבלים מנצלים את העובדה שלא מעט שחקנים בשנים האחרונות מנסים את כוחם בבימוי ונותנים להם במה בתמורה לגיחתם הקצרה לארץ הקודש. השנה זו השחקנית הצרפתייה סופי מרסו ("שיגעון של מסיבה") שמציגה את סרטה השני כבימאית, "הנעלמת מדוביל". מרסו מגיעה יחד עם חברה לחיים, השחקן כריסטפר למברט המוכר לקהל הישראלי מסרטים כמו "איש הנצח" ו"גרייסטוק – האגדה של טרזן". זהו, אין יותר שחקנים זרים בפסטיבל. באגף הבימאים המצב קצת, אבל רק קצת יותר טוב.

שלושה בימאים חשובים יחסית מגיעים לארץ, אני משתמש במילה יחסית מכיוון שסרטיהם לא רעים וחלקם אף טובים מאוד, אך אין אלו בימאים שישאירו את חותמם על עולם הקולנוע לאורך זמן. יגיע הבמאי הדני בילה אוגוסט שזכה לפני שלושים שנה בפרס האוסקר על סרטו המקסים "פלה הכובש" (1987) שיוקרן במהלך הפסטיבל. הוא יעמוד בראש צוות השופטים בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי. וולקר שלנדורף, שזכה באוסקר הסרט הזר ב-1979 עם "תוף הפח" יקרין בפסטיבל את סרטו החדש "אולזן". והבמאי הצ'כי ירז'י מנזל, שהפסטיבל עורך לו רטרוספקטיבה ויעניק לו את פרס הפסטיבל למצוינות בקולנוע. מנזל יקרין בפסטיבל את סרטו החדש "אני שרתי את מלך אנגליה" אך זו תהיה הזדמנות מצוינת לראות על מסך גדול את סרטיו הטובים באמת, "רכבות נשמרות היטב" (1966), "עפרונים על חוט" (1969) ו"כפר קטן שלי" (1985) שהוא סרט קטן ומקסים.

הפסטיבל יעסוק השנה לא מעט בסרטים דוקומנטרים על יוצרי קולנוע חשובים כשהסרטים המעניינים הם, "ספילברג על ספילברג" , סרטו של מבקר הקולנוע הנודע ריצ'ארד שיקל שישב עם הבמאי הידוע לשיחה אחד על אחד. "עדיין חי – סרט על קז'ישטוף קישלובסקי" הוא סרט על אחד הבימאים המרתקים של המאה הקודמת. קישלובסקי השאיר אחריו כמה יצירות מהפנטות כמו "הדקלוג" וטרילוגיית שלושת הצבעים "אדום", "כחול", "לבן". הסרט הדוקומנטארי סוקר את דרך עבודתו וחייו של היוצר שמת בגיל 55 מהתקף לב בשנת 1996. כמו כן יוקרן הסרט "לינץ'" על היוצר המוערך אך השנוי במחלוקת, דיוויד לינץ' ("איש הפיל", "מולהולנד דרייב").

השנה יש ייצוג טוב לקולנוע הישראלי בפסטיבל שאט אט מסמן את עצמו כמקום מפלט לקולנוע ישראלי עצמאי, אחד כזה שלא נעשה תחת עינם הפקוחה של הקרנות. מאז זכה סרטו העצמאי של דני לרנר "ימים קפואים" בפרס הסרט הטוב לא מעט יוצרים עצמאיים מכוונים את יציאת סרטם לפסטיבל הצפוני.

השנה, מתוך שבעת הסרטים הישראלים המתמודדים בתחרות יש לא מעט יוצרים אלמוניים שזהו סרטם הראשון. בין הסרטים שנשמעים מעניינים: "ג'וליה מיה" שביים יובל גרנות על במאי סרטי קסטות שמתאהב בסוכנת מכירות של הלווין שדומה דמיון מפתיע לג'וליה רוברטס. ו"הבוגד הקטן" המבוסס על ספרו המקסים של עמוס עוז "פנתר במרתף".

בסרטים העלילתיים המסקרנים: "השודד" הארגנטינאי שמתחיל כאשר גבר מבוגר, נאה ומסודר, נכנס לבית ספר ומתחזה להורה של אחד התלמידים, במהלך שיחה עם המנהלת הוא שולף אקדח ודורש ממנה לרוקן את הכספת, שעה מאוחר יותר הוא עושה זאת בבית ספר אחר. הסרט די מרתק ומצולם כמעט בזמן אמת.

מבחינת כותב שורות אלו, כמעט כל סרט שמגיע מאיטליה הוא סרט ראוי. לפי צפייה בסרט אתה יכול להיות בטוח בשני דברים, ראשית, השפה היא יפה, כל כך יפה וגם השחקנים, לפחות חלקם, יהיו יפים, כל כך יפים ואם מדובר בסרטים נוסטלגים אז מה טוב. סרט שכזה הוא "אחי הוא בן יחיד", של הבמאי דניאל לוקטי, המספר את סיפור התבגרותם של שני אחים בעיירה קטנה אי שם באיטליה במהלך שנות השישים והשבעים.

באגף הדוקומנטרי (שהוא המסקרן יותר השנה) יוקרן הסרט "אהבה מטורפת" שמוכיח כי ה"אהבה עיוורת". הסרט מספר את סיפורה הבלתי ייאמן של לינדה ריס שהתאהבה והתחתנה עם ברט פוגאץ', האיש שזרק על פניה חומצת אסיד ועיוות אותם לצמיתות. "גן חיות" – סרט הזוי שמתחיל ככותרת סנסציונית בעיתון, "אדם מת לאחר שקיים יחסי מין עם סוס" ואט אט חושף תופעה שהחברה המודרנית מתכחשת לקיומה. "הסרט הזה עדיין לא מדורג" מנסה לתת לנו אחת ולתמיד את התשובה לגבי הדרך בה הצנזורה בארצות הברית מעניקה את הרייטינג לסרטים. מה מותר להראות ולהגיד? מה אסור? ואילו סרטים שברו את המוסכמות. כמו כן צריך לשים לב לסרט "אנני ליבוביץ': חיים דרך העדשה" על אחת הצלמות המשפיעות בכל הזמנים שפעלה בשלושים השנה האחרונות ואחראית ללא מעט צילומים אייקונים כמו דמי מור ההריונית בעירום מלא או תמונתם של ג'ון לנון (בעירום) בתנוחת תינוק מנשק את יוקו אונו (צילום שנעשו לו מחוות רבות כולל שער "טיים אאוט" תל אביב בו ליאור אשכנזי התפשט ואיתן פוקס היה יוקו אונו).

אחד הסרטים ההזויים ביותר שיוקרנו בפסטיבל הוא סרט האנימציה הנורבגי "לשחרר את ג'ימי". כמעט כמו המקבילה האמריקאית שלו, "לשחרר את וילי", חבורה של צעירים מחליטים לשחרר פיל מבעליו הסוררים בקרקס נודד, אלא שבניגוד לסרט המשפחתי המתקתק ההוליוודי, כאן מדובר בפיל מסומם לחלוטין שעובר דרך לא קלה אל החופש ואפילו עובר טיפול מונע, נכנס לקריז ועוד ועוד. למרות שהאנימציה לא מרשימה, העיצוב של הדמויות הוא שונה לחלוטין ממה שאנו רגילים לו בסרטי פיקסאר מה שמוסיף לסרט. אומנם קשה להגיד שהסרט הוא טוב, אבל, במקרה הזה, עם קצת עזרה של אלכוהול או מצב רוח טוב במיוחד הצופה יכול ליהנות. גם העובדה שהסרט מדובב לאנגלית ומשך אליו לא מעט סטלנים שמצהירים שהם משתמשים בסמים קלים, כמו וודי הרלסון, עוזרת.

בקיצור, למרות שהוא לא משתווה לפסטיבל בשנים האחרונות עדיין יש לא מעט סיבות לעלות (או לרדת) לחיפה כי דבר אחד בטוח, האווירה בפסטיבל תהיה טובה, פחות פלצנית מירושלים וי