סקירות פסטיבל חיפה: הילד החדש, שבעה חורפים בטהרן ועוד

שבעה חורפים בטהרן

המהדורה של הפסטיבל מציעה השנה מסגרת מרגשת של מבחר סרטי קולנוע מאיראן. למה מרגשת? כי הקולנוע האיראני, החל מהמהפכה האיסלאמית ועד היום, הוא לעניות דעתי הקולנוע הטוב ביותר שיש לעולם להציע. אז אמנם הסרט "שבעה חורפים בטהרן" הוא הפקה גרמנית ולא איראנית פרופר, אבל הוא בהחלט עמד בציפיות.

הסרט עוסק בסיפורה של ריהאנה ג'בארי, אישה שבמעשה של הגנה עצמית מפני אונס, רצחה איש שהיה מקורב למשטר האיראני. הסרט עוסק בתחילתו במשפט של ג'בארי, וחושף את השחיתות המובהקת שטימאה את כל מהלך המשפט. לאחר מכן, הסרט עוקב אחרי החיים של ריהאנה ומשפחתה מרגע גזר הדין ועד ההוצאה להורג, תקופה של שבע שנים שבה היא הוחזקה בכלא.

מבלי לאבד את הכיוון הנרטיבי החד שלו, הסרט משלב בתוך הסיפור שלו את ההדים שפרשת ג'בארי עוררה בעולם, וכן ביקרות כללית על שיטת המשפט והכליאה ברפובליקה האיסלאמית. בעיניי, הצד הכי מורכב ומעניין בסרט הוא היחס שהתפתח בין המשפחה מלאת תעצומות הנפש של ריהאנה לבין המשפחה של מי של מי שניסה לאנוס אותה. באיראן, הנוהג המשפטי הוא שמי שנמצא אשם ברצח עונשו הוא נקמת דם, כלומר משפחת הנרצח זכאית להוציא את הנאשמת ברצח להורג. לכן, אנו רואים לאורך הסרט את משפחתה של ריהאנה מנסה שוב ושוב שוב לשכנע את בנו של הנרצח שלא להוציא להורג את ריאהאנה, וכך נוצרת מערכת יחסים מורכבת שמשלבת אמפתיה כנה עם כאב לב בלתי ניתן לגישור.

"שבעה חורפים בטהרן" הוא סרט עוצמתי מאין כמותו, ורוב כוחו נובע מכך שהבמאית, סטפי נידזרול, בחרה לשלב בסרט הקלטות בקולן האמיתי של ריהאנה וצילומים מהטלפונים הניידים של המשפחה שצולמו בתקופת המשפט והכליאה. כשיצאתי מהאולם, עברתי על יד במאית הסרט, וסיפרתי לה שהסרט שלה גרם לי לבכות יותר מכל סרט אחר שראיתי בחיי. (מתי לנג)

הקרנה נוספת: יום חמישי 5.10 בשעה 14:00 במוזיאון טיקוטין.

מגדל ללא צל

סרטו החדש של הבמאי הסיני לו ז'אנג מביא בצורה סימבולית את סמלה של בייג'ינג, הפגודה הלבנה. לפי האגדה לא ניתן למצוא את צלה אלא רק בטיבט הרחוקה והיא מהווה את נקודת המפגש בין הדמויות בסרט, שחשים בלבול וחוסר וודאות. גו ונטונג הוא מבקר מסעדות מוצלח וגרוש שנעזר באחותו ובעלה חשוכי הילדים לגידול בתו. בעברו הוא היה משורר ואף כתב ספרים אך זנח זאת וכיום הוא ישן בדירת חדר קטנה ואת החדר השני הוא משכיר על מנת להתקיים. במהלך עבודתו במסעדות הוא מכיר צלמת צעירה בשם אויאנג שמצלמת את כתבותיו. אויאנג היא יתומה שגדלה במשפחה מאומצת ומתחיל ביניהם קשר מפלרטט. על קשר זה מרימים גבה הסובבים שכן מדובר בפער גילאים גדול. אויאנג בת 25 ונראה כי גו מבוגר ממנה בשני עשורים ולכן קשר זה אינו מקובל בסין. שניהם נמצאים בצומת דרכים ונתמכים אחד בשני. זהו סרט למיטיבי לכת, שלא נרתעים מסרטים בעלי קצב איטי במיוחד. הסרט שופע בדימויים, מטאפורות שונות ושילוב העבר וההווה, כמו צפייה בריקודים סלוניים בטלוויזיה שהופכת לריקוד עם אביו – אחת הסצנות היפות בסרט, שמראה כמיהה ומימושה. הסרט נמשך כמעט שעתיים וחצי, הוא מלווה בלא מעט סצנות, שחלקן מיותרות לטעמי. רק לאחר קרוב לשעה הקצב הופך למהיר יותר, כך שצריכים להיות מוכנים לכך. (מיכל ליבר רונן)

הקרנה נוספת: יום רביעי 4.10 בשעה 14:30 באולם רפפורט.

הילד החדש

הבמאי האוסטרלי וורויק תורנון ממשיך את הקו של סרטיו הקודמים, "שמשון ודלילה" ו"ארץ מתוקה" אודות האבורג'ינים. הפעם הוא חוזר אחורה לשנות הארבעים ומביא את סיפורו של ילד אבורג'יני יתום, שנמצא ע"י שוטר ומובא למנזר במקום שכוח אל. הילד מגיע עם מנטליות שונה – אוכל עם הידיים, אינו לובש חולצה ואינו מברך על האוכל. הנזירה הראשית, איילין לוקחת אותו תחת חסותה. איילין בעצמה מסתירה סוד – את מותו של מנהל המקום, על מנת לקבל את כספו עבור המקום מטעם מהמדינה, שחושבת שהוא עדיין חי. ניכר כי סוד זה מקשה עליה והיא מתנחמת באלכוהול, אך הילד מעורר בה תקווה מחודשת משום שהוא שונה מהילדים הלבנים האחרים ולכן סובל מהקנטותיהם, עד לרגע מכונן בו הם נוכחים ליכולותיו המיוחדים. הילד החדש מסוגל לרפא באמצעות מגע ידיו ומוציא מידיו נקודת אור קטנה מרצדת שמלווה אותו.

הסרט גדוש בסממנים דתיים נוצריים – תפילה לפני אכילת ארוחה, הטבלת הילד החדש ופסלו של ישו הצלוב, שבו מתעניין הילד. המוזיקה האפלה של ניק קייב ווורן אליס תורמת לאווירה המסתורית. במידה מסוימת הגעתו של הילד יחד עם כוחותיו מנסים לרמוז על נוכחות אלוהית שפוקדת את המקום. מעבר לכך אין יותר מדי סיפור עלילתי והוא בעיקר מלווה בצילומי נוף מרהיבים. קייט בלנשט שמגלמת את הנזירה הראשית משחקת טוב כהרגלה. היא מעבירה את הדילמה של איילין כשהיא מבינה שהילד הוא אלוהי, מה שמעמת אותה עם אמונתה. גם הנזירה השנייה, אותה מגלמת דבורה מיילמן מצוינת, מוסיפה לסרט הדרמטי והאיטי קורטוב הומור. אבל זאת בעיקר הופעה כובשת של הילד - אסואן ריד - שמהפנט בנוכחותו ומאפיל על השאר. (מיכל ליבר רונן)

הקרנה נוספת: יום שישי 6.10 בשעה 19:00 באודיטוריום הסינמטק.

אותות ומופתים

סרטו הראשון של באלוז'י טשיאני, עורר עניין רב בפסטיבל קאן האחרון. בבסיס הסרט הזה סיפור פשוט ומעניין: קופי, שנולד בקונגו ונשלח לבלגיה בצעירותו, יהפוך בקרוב לאב ולכן הוא מבקש לשוב אל מולדתו יחד עם בת זוגו הבלגית כדי ליישר את ההדורים עם משפחתו. אך בגלל לחץ הדם הנמוך שגורם לו לדימום מהאף ופרכוסים, בני משפחתו הקונגולזיים מאמינים שיש בתוכו שד.

על פניו, מדובר בסיפור קלאסי של התנגשות בין תרבות אירופית לתרבות זרה, עם טוויסט מעניין ומרענן שנובע מחוסר ההבנה סביב מחלתו של קופי. אך במקום להתרכז בסיפור זה ולפתח את דמותו של קופי, הבמאי בוחר לשלב בתוך הסרט סיפורים רבים שמתרחשים במקביל וסביב סיפורו. עלילת המשנה הבולטת ביותר שמנסה להשתלב בסרט היא סיפור על סכסוך בין כנופיות נערים בעיירה שבה קופי מתארח.

לעיתים קורה במהלך הסרט שאנו עוזבים את סיפורו של קופי במשך דקות ארוכות, ובסרט שאורכו לא עולה על שעתיים, זו החלטה אמיצה אך לא משתלמת. גם השפה הוויזואלית העזה של הסרט לא מכפרת על כך. יחד עם הביקורת, ראוי להחמיא לסרט על הצילום היפה ועל אופי הניסיוני והייחודי שלו. הסרט הזה אמנם לא חף מפגמים אבל הוא מספק הצצה מעניינת לתרבות וחברה אחרת וכן קול קולנועי בוסרי אך מבטיח. (מתי לנג)

הקרנה נוספת: יום שישי 6.10 בשעה 10:00 במוזיאון טיקוטין.

לרבע את העיגול (הסיפור של היפגנוסיס)

אנטון קורבין ידוע בעיקר כבמאי של קליפים, שטבע סגנון ויזואלי ייחודי ללהקות כמו דפש מוד ונירוונה. בסרטו התיעודי החדש, "היפגנוסיס: לרבע את העיגול", ניכר כי אותה אסתטיקה קליפאית לא הלכה לשום מקום: הסרט עמוס בגרפיקה מגניבה, הקצב שלו מהיר ומספק והמוזיקה משתלבת עם הצד הוויזואלי בצורה מושלמת.

סרטו של קורבין עוסק בחברת היפגנוסיס, שהוקמה על-ידי שני אמנים בריטיים מלאי תשוקה ואולי מעט זחוחים, ועסקה בעיצוב עטיפות לאלבומים החל משנות השישים ועד שנות השמונים. החברה עיצבה את העטיפות של האלבומים של הלהקות הגדולות בעולם (האיגלז, לד זפלין, פינק פלויד, ועוד) ולשמחתנו, חברי כל הלהקות הללו משתתפים כמרואיינים בסרט.

הסרט נע על שני צירים מקבילים: הציר הראשון הוא הציר הנרטיבי המוכר של צמיחה מטאורית והתרסקות קשה בצל היוהרה של הסקס, סמים ורוקנרול. הציר השני הוא הציר האנקדוטלי, שמקבץ אנקדוטות מגוונות על הסיפורים מאחורי כריכות האלבומים המוכרים והאהובים. בעיניי, מכיוון שהסיפור על חטא ההיבריס של עידן הרוק כבר כל כך מוכר ושחוק, הצד על הסכסוכים בתוך החברה והתפרקותה לא ממש מעניין מעניין. הצד האנקדוטלי, לעומת זאת, היה מסקרן, מצחיק ופשוט כיפי. בדיוק כמו הסגנון הוויזואלי והקולנועי של קורבין, שמתאים לאנקודטות הללו כמו כפפה ליד. (מתי לנג)

הקרנה נוספת: יום שבת 7.10 בשעה 20:15 בסינמטק חיפה.

לכל הסרטים בפסטיבל ולרכישת כרטיסים לחצו כאן. לכל הכתבות מפסטיבל חיפה לחצו כאן