אנחנו חווים אובדן מוחלט של היכולת להרגיש את האחר, נהיינו אטומים

הקרנת הבכורה בפסטיבל הקולנוע בברלין של סרטו החדש של הבמאי הישראלי הוותיק עמוס גיתאי ״עדיין לא מאוחר״, שנכתב בהשראת המחזה "קרנפים" מאת יוז'ין יונסקו, על חברה שעוברת תהליכי התקרנפות מהירים, עברה בשלווה, אף אחד לא הפגין מחוץ לאולם ואפילו שלב השאלות והתשובות שאחרי הסרט היה רגוע.

אולם לאחר מכן הפסטיבל עלה לכותרות בישראל לאחר שקבוצה של כ-50 פעילים פרו-פלסטינים נכנסה לשוק הסרטים תוך כדי שהם צועקים "הפסיקו את רצח העם״. הדברים הגיעו לשיא בטקס הסיום האנטי-ישראלי שבו מתי דיופ, הבמאית הזוכה ב"דוב הזהב" לסרט הטוב ביותר אמרה כי היא "עומדת לצד פלסטין" וסרט ישראלי-פלסטיני זכה בפרס הסרט התיעודי ויוצרו אמר: "משפחתי והקהילה שלי נמחקים על ידי הכיבוש האכזרי" וקרא לעצור את מכירת הנשק מגרמניה לישראל.

"הקולנוע הישראלי כיום בעולם הוא פרסונה נון-גרטה, לא רוצים לשמוע מאיתנו אבל זה יחלוף", אומרת חנה לסלאו, כוכבת הסרט, אותה פגשתי יחד עם מנשה נוי במלון בברלין. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לארוחת בוקר בבוקר הפרמיירה והאווירה מאוד לא פורמלית, בניגוד מוחלט לסרט חמור הסבר שהם משחקים בו.

(חנה לסלאו בסרט "עדיין לא מאוחר". צילום: זיו קורן)

איך הגעתם לשחק בסרט?

חנה: "עמוס התקשר אליי ואמר לי: 'חנה אני לא עושה סרט בלעדייך, את הקמע שלי'. הייתי בדיוק בחזרות בהבימה להצגה 'מלאכת החיים' ולא הייתה לי דקה פנויה אבל מכיוון שזה עמוס מייד הסכמתי. שיחקתי בסרט שלו 'אזור חופשי' שעליו קיבלתי בקאן את פרס השחקנית הטובה, אחר כך שיחקתי בסרטיו 'עלילה' , 'רכבת קלה' ו'לילה בחיפה'. ביקשתי מהבימה לתת לי יום חופשי בשבוע מהחזרות וככה הצלחתי להשתלב בסרט החדש".

מנשה: "התחלתי לעבוד עם עמוס לקראת ההצגה שלו בפריז 'הבית', תוך כדי העבודה הוא התחיל לעבוד על הסרט הזה והמשכתי איתו".

איך זה לעבוד איתו? איך שחקן יוצק תוכן לתפקיד שמורכב מכמה אפיזודות או במקרה שלך חנה מאפיזודה אחת?

מנשה: "היחס של עמוס לקולנוע הוא יחס של חלל וזמן וזה מאוד שונה מהתכוננות לסרט 'רגיל'. הייתה סקיצה של תסריט אבל בסוף התוצאה הסופית נבנית על הסט עצמו, תוך כדי הצילומים ואתה מנסה למצוא את עצמך בחלל הזה. היה לנו המון חופש יצירתי".

חנה: "התסריט בסרטים של עמוס הוא לא דברי אלוהים חיים ויש מקום לשינוי ואלתורים. ב'אזור חופשי', למשל, נטלי פורטמן לא הסתדרה עם כל החופש שניתן לה כי היא הייתה רגילה לתסריט ולסטוריטלינג וללימוד הטקסט ההוליוודי הרגיל". הסרט חושף סיפורים וסיטואציות אנושיות בחיי היומיום של מגוון דמויות המגיעות ממקומות שונים בעולם בבניין שיכון אחד ומחפשות דרכים לחיות חיים משותפים. באמצעות סדרת מפגשים יומיומיים המתרחשים בחלל אחד, משורטטת תמונת מצב של חיים אפשריים, על רקע מחלוקות, סכסוכים ואלימות גוברת. גיתאי בדרכו הייחודית של חקר מרחב וזמן מצלם בבניין בבאר שבע ובתחנה המרכזית בתל אביב ובעזרת צוות שחקנים מוכשר הכולל בין היתר את אירן ז'קוב בתפקיד הראשי ("שלושת הצבעים: אדום") ויעל אבקסיס ויוצר סרט אפקטיבי ומצוין על החיים בישראל בימינו.

מנשה נוי מגלם בסרט יזם נדלן תאב בצע שמגיע לבאר שבע כדי למכור דירות. "צילמנו במרכז קליטה עם הרבה פליטים מאוקראינה. כל המקום הזה הוא מאוד משונה, ממש מקום הזוי, סוריאליסטי עם ערב רב של אנשים ממקומות שונים", הוא מספר.

האם בעיניך הסרט הוא מניפסט? הרי הסרט מכוון לאמירה כנגד תופעת ההתקרנפות.

מנשה: "ברור שהפוליטיקה נוכחת בסרט באופן גלוי. התחלנו לצלם בהפגנות הראשונות נגד ההפיכה המשטרית ודיברנו לא מעט עם עמוס על הדמויות. לי היה מאוד קל להתחבר לדמות שלי כי אני מכיר היטב את המציאות הישראלית ולכן היה לי קל ליצור את הדמות של יזם הנדל"ן הבוטה שלא רואה ממטר ורק רוצה יותר ויותר רווח, שזו בעיניי כבר סוג של התקרנפות. אני רואה למשל במה שמכונה התפכחות סוג של אופורטוניזם, שהוא גם סוג של התקרנפות. הסרט מראה לדעתי התקרנפות כסוג של פחד ואימה. אתה אומר לעצמך: 'אני כבר לא יודע באיזו מציאות אני חי ולכן אני נשאר במקום שאני לא חושב, לא מפגין אמפתיה ובעיקרון משלים עם המצב'".

צילמתם את הסרט לפני יותר משנה. האם הוא נראה לך יותר רלוונטי היום מאשר בזמן הצילומים?

מנשה: "בהחלט. ההתקרנפות היום היא מה שקוראים לה היום התפכחות. אני מרגיש שהיום בישראל אנחנו חווים אובדן מוחלט של היכולת להרגיש את האחר, להיות פתוח לאחר. נהיינו אטומים, לא רוצים לדעת ולא רוצים לשמוע על דעה שהיא שונה משלנו".

חנה, את מופיעה באפיזודה אחת בסרט - ספרי קצת על הדמות שלך.

חנה: "עמוס אמר לי שהלוקיישן עבור הסצנה שלי יהיה הספרייה היידית בתחנה המרכזית בתל אביב שזב מקום הזוי לחלוטין וחשבנו על דמות של מישהי שנמצאת שם. בגלל שמדובר בספרייה אמרתי לעמוס - בוא נהפוך אותה לספרנית. החלטתי לעצב את הדמות שלי, הבאתי פאה ושמתי זוג משקפיים. סיפרתי לעמוס שקיבלתי לבת מצווה ספר עם ציורים של ילדי גטו טרזינשטאט והייתי קוראת את הספר לפני השינה. מעבר לכך הוספתי לסצנה שיר ביידיש שאבא שלי היה שר לי לפני השינה וככה נולד הקטע עם הספר והשיר".

(מנשה נוי בסרט "עדיין לא מאוחר". צילום: זיו קורן)

אירן ז'קוב, השחקנית הצרפתייה המעולה, מופיעה כמעט לכל אורך הסרט. מה בעצם תפקידה?

חנה: "היא הדמות שרואה ושומעת הכל ומגיבה. היא רואה איך החברה לאט לאט מתקרנפת וזועקת את זעקת אלו שמוטרדים מזה ואכפת להם. היא מעין גם מקהלה יוונית שמנסה לעשות סדר לצופה במה שמתרחש על המסך. היא הזרה שרואה את המצב מבחוץ לאשורו. היא מדברת צרפתית כשהרוב בסרט מדברים עברית (או ערבית) ובעצם מתקיים כאן שיח של חירשים".

מנשה: "היא בעצם כמו מישהי שהגיעה לאזור מוכה אסון ולא מאמינה למה שהיא רואה".

חנה: "מכיוון שעדיין לא ראיתי את הסרט ואראה אותו היום בפרמיירה, אני ממש מתרגשת. אני נזכרת שאת 'אזור חופשי' ראיתי בקאן עם העיתונאים ומייד אחרי ההקרנה כולם מאוד שיבחו אותי וחשבתי שהם סתם מנומסים, אבל האהדה רק הלכה וגברה ולא הפסיקו לראיין אותי ובסוף זכיתי בפרס השחקנית. ועכשיו אני אראיין אותך: מה דעתך על הסרט?"

אני אומר לחנה שלדעתי מדובר באחד מסרטיו הטובים ביותר של גיתאי - עוצמתי ולא מתפשר לרגע ובה במידה גם קומוניקטיבי. הסרט מרתק והוא בעיניי ממש חלום בלהות על מציאות על גבול הבלתי אפשרי, במיוחד הצילום בתחנה המרכזית בתל אביב.

חנה: "אכן, כשצילמנו שם הרגשתי שאני ממש במקום שהוא מחוץ ליקום".

מנשה: "כמו כיכר אתרים, זה שוב סגנון הבנייה הברוטליסטי שמאד מושך את עמוס לצלם אותו. בסרט פונים אליי ואומרים לי 'אולי תשאיר משהו מסגנון הבנייה הזה בשביל זיכרון' ואני אומר 'להשאיר את הגועל נפש הזה?', את הדמות שלי לא מעניין זיכרון ולא כלום. רק להרוויח כמה שיותר".

בעיניי הסרט הוא חשוב בגלל המסר שלו, מה דעתכם עליו?

מנשה: "תופעת ההתקרנפות היום היא לדעתי כלל עולמית וחשוב שהקולנוע לא רק ייצר בידור אלא גם דברים אומנותיים בעלי ערך".

חנה: "הקהל היום רוצה אסקפיזם. אני משחקת בהצגה חדשה על ד"ר רות וסטהיימר והכרטיסים אזלו תוך חצי שעה כי האנשים בטוחים שאדבר רק על סקס והומור".