Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל ירושלים - הסרטים הישראליים: עקרה, יוני אפס, אמריקה ועוד

אזרח מודאג

ד"ר אבישי בן חיים ודאי היה מסכם את הסרט "אזרח מודאג" כסרט "על אנשים פריבילגים שאינם מודעים לפריבילגיותם" וזו בדיוק מטרתה של הסאטירה המשעשעת ונוקבת לפרקים הזו, שהייתה לסרט הישראלי היחיד שהשתתף בפסטיבל ברלין האחרון. סרטו השני של עידן חגואל (לאחר "אינרציה") עוקב אחר בן ורז, זוג גייז תל אביבים, שעובר לגור בשכונת נווה שאנן עמוסת הפליטים, מהגרי עבודה, הומלסים ועובדות זנות.

הם מספרים לעצמם כי עוד "שנה-שנתיים הכל ישתנה פה" ובעצם מסמלים את תהליך הג'נטרפיקציה שלוקח אזורים עניים, משביח אותם ומסלק את התושבים שגרים בהם לשכונות עניות אף יותר. הם לא מחפשים להשתלב בשכונה, אלא לשנות אותה דבר שמתבטא בעץ שנוטע בן מול ביתו. כששני אפריקאים תושבי השכונה נשענים על העץ, הוא אינו מסוגל לשאת זאת ומתקשר למוקד העירוני ומשם מתפתח המקרה לטרגדיה של ממש, דבר שיוביל לתחושת אשמה שתכלה את בן ואת מערכת היחסים שלו עם רז.

חגואל לועג בעוקצנות לדמויות שמנסות להראות עד כמה הן נאורות ולא גזעניות, אך השנאה מפעפעת בהן מבפנים או פשוט חוסר ההבנה למעמדם שגורם להם לחשוב לדוגמה שהאם הפונדקאית שיבחרו תעשה את המעשה מתוך רצון כן לעזור להם בלבד ולא מתוך מניע כספי. הבעיה היא שהחצים שנורים הופכים מובנים מאליהם לאחר זמן מה והסרט דורך לעיתים במקום ולא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו. כך מה שיכלה להיות סאטירה קצרה ומצוינת, הופכת לתסריט שלא בהכרח מחזיק על כתפיו סרט באורך מלא. (מבקר: אלעד שלו)

הקרנה נוספת: שבת 30 ביולי בשעה 12:30 בסינמטק 3.

יוני אפס

סרטו של הבמאי האמריקאי ג'ייק פאלטרו (אחיה של השחקנית גווינת' פאלטרו) לפי תסריט של תום שובל ("הנוער") משלב בין שלושה סיפורים שכולם סובבים סביב הוצאתו להורג של אדולף אייכמן: ילד עובד במפעל שבו מיוצר התנור שבו ישרפו את הפושע הנאצי, פקד משטרתי שאחראי על האבטחה סביב אייכמן בימיו האחרונים וחוקר משטרתי ניצול שואה שנוסע לפולין כדי לספר את סיפורו ולסגור מעגל. הסרט מעניין בחלקו, השחזור התקופתי אמין והמשחק של השחקנים ובמיוחד של צחי גראד ועמי סמולרצ'יק מצוין. .

מכיוון ש"יוני אפס" מציג ניסיון להגיע לאמת היסטורית חובה לציין בהקשר של הוצאתו להורג של אייכמן ושריפתו את הסרט התיעודי "התנור" בבימויו של נועם זיו. "התנור" מתחקה אחרי בונה התנור האמיתי פנחס זליקובסקי לאחר שבנו טולי מוצא בעליית הגג את השרטוטים המקוריים של התנור שנבנה לצורך שריפת אייכמן. ב"התנור" מופיעים רוב הגיבורים שיופיעו ב"יוני אפס" והוא מרתק וחשוב לא פחות ואף יותר ממנו. (רון פוגל) עקרה

פייגי ונפתלי, זוג חסידי ברסלב, חיים יחד עם הוריו של נפתלי בצפת, הספוגה במיסטיקה יהודית. הם טרם התברכו בילדים, וכשראש השנה מגיע, נפתלי טס לאוקראינה להתפלל להריון על קברו של רבי נחמן. בהיעדרו, אב המשפחה מזמין לביתם את רבי אליהו, נווד שמציע לפייגי ריפוי באמצעות קול השופר. אחרי הטיפול הטראומטי כלום כבר לא יחזור להיות כשהיה. היחסים בין בני הזוג מידרדרים, והמשפחה נכנסת לסחרור.

סרטו של מרדכי ורדי, בכיכובם של מילי עשית, יואב רוטמן ואילנית בן יעקב, מוביל אותנו לשאלות אקטואליות, מעורר לבטים ודילמות המציפות שאלות על אמונה והשגחה אלוהית ועל הקשיים המתעוררים בהבנת טוב ורע, טהור וטמא. הזוג מנסה להתחיל מחדש למרות הקשיים . ועובר מסע מעניין ומאתגר .מבחינה קולנועית הסרט אלגנטי, קלאסי, השפה הקולנועית רהוטה והתסריט בנוי מאוזן . עבודת השחקנים אמינה נוגעת ומדויקת . סרט נוגע ומרגש, אינטלקטואלי ובועט. (רוני שוורץ עמילוב)

אמריקה

סרטו החדש של אופיר ראול גרייצר, זוכה פרס אופיר לסרט הטוב על סרט הביכורים שלו "האופה מברלין", הותיר אותי בתחושות מעורבות: מצד אחד זהו קולנוע מהוקצע, שמכיל ערכים סימבוליים עמוקים ובשורה אמיתית שנוגעת למציאות הישראלית ולמציאות האנושית בכלל, וזהו סרט מרגש, בלשון המעטה; וגם אפוס קולנועי אמיתי. מצד שני הוא גם מכיל נוסחות ופתרונות דרמטיים קלים ומוכרים להחריד (הבן האובד שב הביתה בנסיבות מפתיעות ומטרידות; הוא אינו אדם קל אבל לבו טוב והוא אלטרואיסט; הדברים הנוראים שעבר הם חד משמעיים; הוא יהיה "הדמות השלישית"; כל מה שישתבש, ישתבש ויתוקן בדרך צפויה מראש וידועה לכל צופה מעט מיומן).

ובכל זאת: מצאתי עצמי בוכה, נדהם, מטוהר. מצד אחד זהו סרט כמעט רע לפעמים, דמויות שממד האגו והקונפליקט בהן כאילו קיים רק בתור הכנה שולית ובלתי מציאותית לעוד אקט נאצל, בתוך מעטפת גרפית אלמודוברית - ומצד שני רגעים גדולים, שבהם הקולנוע והאסתטיקה מאפילים על החיים, ומסר גדול של הומניסט אמיתי בוקע מתוך עבודת בימוי, משחק ומיזנסצנה שלא תאומן.

הסרט הזה - על מורה לשחייה שחוזר מגלות של עשור בארה"ב כדי למכור את עזבונו של אביו ובדרך ניצת מחדש קשר בינו לבין חבר ילדות - הוא סרט על ארץ חדשה. ארץ שבה במקום תחרות אלימה ודורסת על רכותה של האישה, שאין בה מקום לנדרס ולפגוע (במקרה הזה - הפוסט-טראומטי), הבעלות על הרוך נפרמת, ונשימה, מים, זרימה, צמחים, נשיות ואדמה מצליחים להחליף, דרך מאבק וחיכוך עזים, את המצ'ואיזם, הצרכנות, הסגידה לאלקטרוני והתחרות ההישגית האכזרית. הפרידה מנכסים בסרט הזה, היא פרידה כואבת ואמיתית מאוד, אבל היא סימון אמיתי של החלמה אפשרית מהיסטוריה אנושית ארוכה של טעויות. למרות מגרעותיו, חובה לצפות בו. (רפאל תמנה)

מכתב לחזיר

סרטה הקצר של טל קנטור המוכשרת כשד עוסק בתלמידה ששומעת עדות של ניצול שואה. הניצול מספר כי הסתתר בשואה בדיר חזירים וניצל בזכות חזיר אחד. הוא כתב מכתב תודה לאותו חזיר, אבל בכך לא נסגר המעגל מבחינתו והוא שואף עדיין לנקמה. באנימציה מהפנטת עם נגיעות ריאליסטיות משרטטת לוטן דיוקן של נערה שמתמודדת עם נושא הזיכרון. הבמאית דנה בצורה נבונה ובעזרת דימויים לא קלים עם הרגשות שמציפים את הנערה וגם את בני כיתתה כשהחזיר המציל הופך לרגע למפלצת ולפני הרוע ואז הוא חוזר להיות חייה חביבה. טוב מול רע, זיכרון ושיכחה דרים בכפיפה אחת בסרט המטלטל הזה שהותיר אותי חסר נשימה. (רון פוגל)

פאקינג פרדייס

זכרו את השם שחר שבתאי, אתם עוד תשמעו עליה בעתיד הקרוב. "פאקינג פרדייס" הוא סרט הגמר הקצר שלה במסלול הקולנוע והטלוויזיה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. שפטתי בתחרות סרטי הגמר של בוגרי המחזור של שירה וסרטה מיד התבלט ביניהם. הסרט מספר את סיפורה של כרמל -קצינת אבטחה באניית קרוזים. כתוצאה מהקורונה נתקעת אותה קצינה על הספינה במשך תקופה והסרט מנציח את שגרת יומה ואת חייה בתוך כלא צף, הלכה למעשה. כרמל היא דמות מרתקת אבל הגיבורים האמיתיים של הסרט הם האנייה והים המקיף אותה. סרט גמר שמעיד על בגרות ובשלות עשייה של הבמאית .(רון פוגל)

לכל הכתבות והסקירות במתחם הפסטיבל >> לחצו כאן, לאתר הפסטיבל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן