Seret מהעבר: עשור לג'אנגו ללא מעצורים

לפני עשר שנים, חלומו הגדול של טרנטינו (אז עוד לא אורח קבע בג'ימבורי בתל אביב) ליצור מערבון ספגטי, או לכל הפחות, סרט בהשראת מערבון ספגטי, התגשם. הבמאי ארוך הסנטר יצר את "ג'אנגו ללא מעצורים", המספר את סיפורו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס) ובניסיון שלו להציל את אהובתו ברומהילדה (קארי וושינגטון) מידי האדון שלה, קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). ג'אנגו מתחנך תחת הדרכתו של ד"ר קינג שולץ (כריסטוף וולץ), רופא שיניים ושכיר חרב ששחרר אותו מעבדות קודם לכן.

הסרט שכתב טרנטינו מתבסס על הדמות ג'אנגו, שהגיחה לראשונה במערבון שביים סרג'יו קורבוצ'י בשם, ובכן, ניחשתם נכון "ג'אנגו". הכוכב הראשי היה פרנקו נרו, שאף הגיח לקמאו קצר בסרט של טרנטינו. הסרט של קורבוצ'י היה הראשון בסדרת סרטים המתבססים על דמותו של האקדוחן האלים. טרנטינו הכריז בכמה ראיונות שהוא מעריץ ענק של קורבוצ'י, שסרטיו התאפיינו בסצנות אלימות שטרם נראו על המסכים בזמנו. לפי טרנטינו, סצנת כריתת האוזן המפורסמת ב"כלבי אשמורת" היא מחווה לאלימות הגרפית ולסרטים של קורבוצ'י. את האכזריות הגרוטסקית הזו הביא טרנטינו לגרסה שלו לג'אנגו, אותו הוא הפך לעבד שחור, ודרכו נגע בהיסטוריה שכל אמריקאי היה שמח לשכוח.

לעומת סרטים אחרים של טרנטינו, עלילת "ג'אנגו ללא מעצורים" הייתה ליניארית וחולקה לשלוש מערכות. הסרט מכיל כמה סצנות בלתי נשכחות ותצוגות משחק מהמשובחות שנראו בסרטים של טרנטינו. כריסטוף וולץ מגלם בכישרון רב את רופא השיניים וצייד הראשים, ד"ר קינג שולץ. הוא ציני, חכם ויש לו לשון חדה. וולץ מזכיר בתפקיד זה את קולונל הנס לנדה, אותו גילם בשיתוף פעולה קודם עם טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד". תפקידים אלו זיכו את וולץ, ובצדק, בפרסי אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, אפשר להגיד ששיתוף הפעולה עם טרנטינו עושה לשחקן הנהדר הזה רק טוב וכראיה לכך, לא זכינו לראות ממנו תצוגות זכורות מדי אחרי שני הסרטים האלו.

בתפקיד הראשי מככב ג'יימי פוקס והוא מגלם את ג'אנגו, עבד שהופך לשכיר חרב מוכשר ביותר. גם בצפייה חוזרת אחרי עשר שנים, פוקס לא מצליח להשאיר חותם או להרשים יתר על המידה. לידו ניצבו וולץ ודיקפריו, שמצדו נתן את אחת מתצוגות המשחק המושלמות שלו, בהינתן העובדה שזה לא סרט של סקורסזה. עובדת טריוויה: בסצנה בה קנדי מארח את ג'אנגו ושולץ לארוחת ערב, בה הוא מגלה בפניהם שהוא עלה על המזימה שלהם לחלץ ממנו את ברומהילדה, קנדי דופק בחוזקה על השולחן וידו נחתכת מזכוכית. החתך הזה הוא לא מזויף, דיקפריו חתך את ידו במציאות אך לא עצר והמשיך לשחק כרגיל – האיש אכן מסור לעבודתו. בכל מקרה, פוקס מאפיר ליד שני הענקים האלו והוא סובל מחד גוניות וממונוטוניות מעצבנת. כהרגלו בקודש, טרנטינו לא בוחל באלימות קיצונית, וגם לא במילה שמתחילה באות N. כשהסרט יצא לאקרנים היו כאלה שטרחו לספור כמה פעמים המילה נשמעת בסרט (רמז: הרבה מאוד). יוצרים רבים יצאו כנגד טרנטינו והתיאור הקלוקל והבידורי שלו לתקופת העבדות. הבמאי ספייק לי אמר בראיון למגזין "וייב" כי "העבדות באמריקה לא הייתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה, היא הייתה שואה". הוא אפילו קיבל ביקורת מרומזת מצד סמואל ל. ג'קסון, שגילם בו את סטיבן, עבדו הנאמן עד מוות של קלווין קנדי. אך לצד ביקורות שליליות, "ג'אנגו" קיבל גם הרבה ביקורות חיוביות, אחת מהן מצדו של רוג'ר איברט, המבקר המפורסם, שנתן לו ציון מושלם.

אחת הסצנות החזקות בסרט מתארת קרבות עבדים עד המוות הנקראים "קרבות מנדינגו". טרנטינו לקח השראה לסצנה הזו מהסרט "מנדינגו" (1975) של ריצ'רד פליישר. זוהי סצנה קשה לצפייה שלא חוסכת באמצעים גרפיים להעביר את התחושות הנוראיות והסיפורים שקרו באמריקה של לפני מלחמת האזרחים. מעבר לקרבות האכזריים האלה, טרנטינו לא חוסך מאיתנו דבר ומראה לנו גופות נקרעות, כלבים משסעים איברים, יריות לכל עבר וגלונים של דם בצורה פסיכית. אין מילה אחרת לתאר את הכמות הבלתי נתפסת של דם מזויף שנשפך על הסט, לרבות במערכה האחרונה שלו.

הסרט מתהדר בדיאלוגים המושחזים שטרנטינו יודע לכתוב בגאוניותו, נהנה ממשחק משובח ומצילום נהדר, אבל אי אפשר להתעלם מחסרונה של סאלי מנקי, העורכת שהלכה יד ביד עם טרנטינו עוד מתקופת "כלבי אשמורת". היעדרותה של היד החותכת של מנקי מורגשת – ב"ג'אנגו" אפשר היה להוריד כמה סצנות וסיקוונסים ארוכים מדי, שבמבט לאחור האריכו את הסרט ללא צורך. טרנטינו מבליח בעצמו בסוף הסרט לתפקיד אורח מטופש, אשר בהחלט היה יכול להישאר על רצפת חדר העריכה. למנקי הייתה היכולת לספק מוצר יותר מהודק ומוקפד, בדיוק כמו שעשתה בסרטים קודמים, אך הסרטן הכריע אותה שנתיים לפני "ג'אנגו" ואנחנו הפסדנו עורכת מוכשרת ביותר.

"ג'אנגו ללא מעצורים" נהנה בזמנו מביקורות חיוביות שרובן התייחסו לתסריט, שאף זיכה את טרנטינו בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, הפסקול המצוין והסגנון של הסרט שערבב בין דרמה, סיפור רומנטי ומערבון מדמם. התקציב לסרט עמד על 100 מיליון דולר והוא הכניס בקופות סכום כולל של 425 מיליון. הסרט עובד לנובלה גרפית מבית DC קומיקס וקיבל אפילו קרוסאובר מיוחד עם זורו בכבודו ובעצמו מעל דפי הקומיקס. זו הייתה חוליה נוספת בניסיון של טרנטינו לברוא היסטוריה אלטרנטיבית דרך הקולנוע שהחל עם "ממזרים חסרי כבוד", המשיך ב"ג'אנגו" והסתיים נכון לעכשיו ב"היו זמנים בהוליווד".