Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אופנהיימר: הניתוח המלא

לחלק הראשון של הכתבה: לחצו כאן

באותו יום שבו מפרסם אופנהיימר את מאמרו התיאורטי על חורים שחורים, היטלר גונב את ההצגה בפלישתו לפולין. האם שני כוחות או גזעים סמויים מתחרים באדם ובאנושות? הבריונים המכורים לכוחנות מחד, והפלורליסטים שוחרי השלום מנגד? או שאולי יש בינינו אנשים, שהם רק מעט פחות פגועים ורק מעט יותר מודעים למהות פצעיהם ודחפיהם, והמעגלים המבוכיים של תפיסותיהם החשיבתיות האובססיביות, הם מעט פחות סגורים?

מרגע שהגרמנים מצליחים לבקע אטום בניסוי קטן, כל הגברים בסרט, ובהם אופנהיימר, חושבים מיד על האפשרות של פצצה כבירה. מה זה אומר עלינו? אופנהיימר מציג לקיטי את החיים כרוטטים במתח שבין קיום לאי קיום. לכאורה החיים וקיום הגופים הרופפים שלנו דורשים שליטה, אבל נראה שגם השליטה זקוקה לשליטה, כי המשיכה הפיזיקלית והמינית שמאפשרת קיום, גם מולידה בהתגברותה הקיצונית בגידה, שילהוב ומאבק; ניסיון כוזב לקיבוע הזהות והגוף שלי על פני אלה של אחרים – ותגובת נגד של דחיית יתר והרס. כך מבין זאת אופנהיימר בטעות: הוא בוגד בחבריו, אבל משתדל לשלוט בשליטתו; לא לבגוד יותר מדי, לא להרוס יותר מדי.

האם נשק טוטאלי יכול באמת להוליך לשלום או חייב להוליך לעוד מלחמה והרס? הסרט מביא ארבע עמדות שמיוצגות בידי אנשים שונים: טלר, טרומן, סילארד ואיינשטיין, ואופנהיימר - שנמצא היכנשהו באמצע, וחי את הדילמה. "זהו פרדוקס שאור הוא גם חלקיק וגם גל", כך מלמד אופנהיימר בכיתה כשהוא חוזר מאירופה לארה"ב, "אבל זה עובד מתמטית", הוא אומר בביטחון לוהט. איינשטיין חושב שזה בלוף; "שנינו בזים למתמטיקה", הוא אומר לאופנהיימר. זה מודגם בזה שאופנהיימר סותר על-ידי מהלך מתמטי, מופשט, על הלוח את האפשרות להבקיע אטום וסבור שהגרמנים משקרים שעשו זאת. אבל באותו הזמן עצמו משחזר את הפעולה בהצלחה עמיתו במעבדה הסמוכה, באמצעות מכשיר פיזי, גשמי.

בקוונטים יש רק הסתברות ולא ודאות, ואיינשטיין אומר שאם רוצים פצצה, צריך ודאות שלא תהרוס את העולם. הוא עצמו המליץ לרוזוולט על פיתוח האטום כיוון שהיטלר מנסה לעשות זאת, אבל מרגע שמודיע לו אופנייהמר שישנו סיכוי קטן שהפצצה תיצור תגובת שרשרת שתשרוף את כל האטמוספירה, הוא מתנגד לפרויקט נחרצות. ודאות משיגים לדבריו על ידי שיתוף הנאצים בסיכוי שבמירוץ לפצצה כולם יושמדו ויפסידו.

איינשטיין מזלזל באמריקאים על כך שהם מנסים להידמות לנאצים, כדי להתגונן מהנאצים: שליטה רגשית ופיזית במופרעי העולם, בלי להבין שאני עצמי הפרעתי, נועדה להבטיח חופש, אבל באופן פרדוקסלי מובילה להידחסות גוברת של אקט השליטה הפנימי והחיצוני, עד שגם אני הליברלי, הופך לפשיסט מבוהל וכוחני. וכמה זה מזכיר את מייקל קורליאונה בסרטי "הסנדק", שכדי להגן על אהוביו, פועל באופן שהורס אותם - ואותו. אבל מה אם נעשה עם הנאצים הסכם, וכיוון שהרס מוחלט הוא רק הסתברות נמוכה, הם יתפתו לקחת את הסיכון והדבר יצלח בידם? - אנשים מוסריים לא לוקחים סיכונים מיותרים ולא חיים בדילמות אופנהיימריות אינסופיות. חוסר הוודאות הקוונטי בתוך תוכו של עולם בעל סדר מופתי, יכול להיפתר אם אראה מי אני ואהיה ישר דרך. המוסריות של איינשטיין היא איתנה; הוא מודע לסכנה שבשילהוב אקסטטי ושבאמוציונליות. הוא לא משחק בהסתברויות ונטילת סיכונים מיותרים, הוא לא מאמין בתנועה מעגלית בתוך מבוכים חשיבתיים.

מאוחר מדי, ביושבו בחדר השימוע בעניין הסיווג הבטחוני של הוועדה לאנרגיה אטומית, ב-1954, מבין אופנהיימר מה הייתה משמעות מעשיו. קיטי תתנפל עליו שוב ושוב ותשאל מדוע הוא יושב בשתיקה ומאפשר לאנשי הוועדה וקולגות לשעבר לחבוט בו. הוא מרגיש אשם: "דם על ידיי". יש רגע שבו התודעה של אופנהיימר, כמו האנושות כולה אולי, מתפצלת באופן סכיזופרני לשניים.

הוא נואם אחרי הפצצת יפן וסוף המלחמה בפני הקולגות שלו, הכל מריעים לו כאשר הוא מספר על ההצלחה בהפצצת הירושימה, ואז הוא מרגיש את העולם רועד מאחוריו, הוא הוזה אור של פיצוץ גרעיני, עורן של הנשים בחדר נקרע מעל לפניהן, אבל הכרתו גם ממשיכה לייצר חיוך בוטח ודיבור סוחף והוא מוסיף: "אני רק מצטער שלא הספקנו להפציץ את הגרמנים!" - הכל נעמדים על רגליהם ומוחאים כפיים, אבל הוא הוזה את חלקן מתייפחות, את חלקם מקיאים. חלק אחד במוח שלו הוא מנהיג פוליטי נחוש וחדור ביטחון במטרה שמלהיבה את 'השטח'; וחלק אחר אכול אשמה וחזיונות הרס.

הוא גנב את 'האש' הקוונטית מהאירופים, והעניק אותה לאמריקאים. לפני הטלת הפצצה, ניסה לשכנע את הממשל שאפשר לעשות זאת בסמוך ליפן כדי שיידעו היפנים שכוח מסוג זה קיים, ויכנעו. הוא הפציר בממשל לידע את סטאלין בדבר העוצמה החדשה כדי למנוע חד צדדיות והפגנה אמריקאית של היבריס צבאי ופוליטי. זהו הצד האימהי שבאופנהיימר. אבל זוהי גם צייתנות לא מודעת, שנכנעת למנגנון השליטה. נגדה מורדת קיטי. זוהי הסכמה לקבל את עמדתו נוטפת היצר של הנשיא טרומן, ההפוכה מזו שלו; וגם ציות לדחף שלו עצמו לפתח את הפצצה בכל מחיר.

אופנהיימר ימשיך לשקר לאחר המלחמה, בביטחון כריזמטי נטול לאות אך גם שחצני, שפצצת המימן של עמיתו טלר אינה ברת-קיימא, ושהפתרון הוא לטפח ארגונים כאו"ם ותכניות פיקוח בינלאומיות שיתופיות על הנשק האטומי. בזה הוא מקים עליו את טלר, שטרוס ואחרים לסלקו מוועדת הגרעין באופן לא חוקי. הפרנויה האמריקאית יוצרת רדיפות מקארתיסטיות כלפי פנים וחוץ, בשם הביטחון האישי והלאומי. מרגע שמפתחים נשק כדי להתגונן מהרסנות האחר, צריך להתחיל לרגל גם כלפי פנים ולרדוף כלפי פנים, כדי שהאחר, מעכשיו הרוסים, לא יגנוב את אותו הידע.

גם אם ניסינו להקדים את הנאצים, הרי שגם הם וגם אנחנו איננו אלא אותה אנושות הלכודה במירוץ חימוש בן 5,000 שנה כבר, כאורך ימי קיום הציווילזציה, שלא יהיה לו סוף – אלא אם אדם אחד, ועוד אדם, ועוד אחד – יקומו להיגמל מהשאיפה למאבק ולשליטה. נולאן רוצה שאתה, שיושב באולם, תהיה האדם הזה.

לוס אלמוס הופכת לקהילה של מדענים יהודים שמפתחים כוח חזק מזה של הגרמנים: יש בזה ממד הגנתי לגיטימי, אבל גם לאומני עכור, שוביניסטי טיפוסי, ובאופנהיימר קיים ממד המנהיג הלאומני. את הדינמיקה הבעייתית הזו של 'גלישה', שמובילה בשם חיזוקי העצמי להרס עצמי, אנו רואים היום היטב בישראל.

אופנהיימר לא הצליח להגן על ג'ין ועל קיטי, שגבורתו גרמה לכך שכל ימיה סובבים את ביתה אנשי ביון, מחטטים בפחיה, צופים לתוך ביתה, עוקבים אחרי מכוניתה. הגיבור השחצן יהפוך למנודה. וכך גם יקרה, כמובן, לשטרוס עצמו. טרומן ממש לא עומד לשתף את סטאלין בשום דבר. כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשבעלות הברית דחו את המלצת הנשיא ווילסון לחיבוק של גרמניה ואוסטריה המובסות, דבר שתרם להתעצמות גרמניה ולאסון מלחמת העולם השנייה, עתה ארה"ב היא זו שמתעלמת מהמלצות בנוסח ווילסון, שמגיש אופנהיימר.

שטרוס לא עובר על החוק כדי לזרוק את אופנהיימר החוצה רק בגלל תפיסה בטחונית; אלא בגלל דימוי עצמי מבוהל של עצמו כקטן ומגודר על ידי עריצים כאופנהיימר. האם נולאן מנסה להגיד ששתי הסיבות השונות לכאורה, הן בעצם אחת? כוחניותו המובלעת של אופנהיימר בתחום היחסים האישיים והבינלאומיים תוביל בסבירות גבוהה את האנושות הנוטה לעלבון, להשמיד את עצמה כליל; ג'ין תתאבד; קיטי תזדקן כאדם ממורמר ותלותי; ילדיהם צווחים בבכי כשאנחנו רואים אותם יושבים עם הוריהם אל שולחן האוכל. הריגול הפולשני והבלתי פוסק אחרי המשפחה הוא כמו פלישה וחדירה מיניות לפרטיותה ולנשמתה. זוהי אחת מהסיבות שבגללן קיטי תחרים את טלר לנצח. האם טלר, שהעיד נגד אופנהיימר, מכור לארוטיות של פיצוצים, לכוח ולפלישה?

משבר האקלים והנשק שיש בידינו, ועתה גם ההתקדמות בפיתוח מכשירי הבינה המלאכותית, כפי שאומר נולאן בראיונות מהשבועות האחרונים, אינם מותירים לנו אפשרות ריאליסטית להמשיך לשחק במשחק הדימוי העצמי של האינדבדואל כחלש, ובעקבותיו הטיפוח של דימוי מלאכותי חלופי ומפצה, של עצמי כגדול וחזק. אופנהיימר רומז לקיטי בפגישתם הראשונה, שהיודע עצמו באופן רציונלי יסודי, יודע שהוא "חלל ריק" ללא ישות אינדיבדואלית נפרדת בתוכו.

התברר שביקוע אטומי בקנה מידה גדול לא עשוי ליצור תגובת שרשרת שתשרוף את כל האטמוספירה; אבל תגובת שרשרת שפועלת על פי עיקרון התגובה הרגשית, שמבקיעה דרך אדם אחד למשנהו, כך הוא מבשר לאיינשטיין בפרינסטון, כן מאיימת להרוס את העולם. לנעלבי העולם יש עתה כלי להשמדה המונית בידיהם. התנועה של כאב ופחד היא אחת, כיוון שכולנו קשורים אלה באלה ואנחנו מהווים, כמו שגורסות גם תורת היחסות (איינשטיין) וגם תורת הקוונטים (עליה אמון אופנהיימר), שדה מאוחד, אובייקט אחד. במובן יסודי, אין באמת יחיד נפרד ואומות נפרדות. על כן אל תחשוב שאתה יכול לשלוט בשליטה. כשאתה שולט, השליטה היא זו ששולטת בך.