פרויקט ראש השנה: הזוכים הגדולים של פרסי אופיר

החיים על פי אגפא (1992) – הסרט המזוהה ביותר עם אסי דיין בציבוריות הישראלית הוא כמובן הסאטירה המלחמתית "גבעת חלפון אינה עונה" ששולחת חצים עדינים שמלטפים, מצחיקים אך לא באמת פוגעים וכואבים כלפי מטרותיה. לעומת זאת יצירת המופת שלו שגרפה 9 פרסי אופיר ומתרחשת בבר תל אביב עגמומי כבר מציבה תמונת מראה שחורה בהרבה לחברה הישראלית המשוסעת והמפולגת לשבטים, הששה אלי קרב, פוגענית כלפי נשים וערבים וצועדת בעיניים פקוחות אל עבר התהום.

מה שנדמה היה אז כמשל אפוקליפטי קיצוני, נדמה בימים אלה כנבואה קודרת שמגשימה את עצמה של דיין. קאסט השחקנים הנפלא בראשות גילה אלמגור, שרון אלכסנדר, שולי רנד ואביטל דיקר, השירים הנפלאים שמבצע דני ליטני, עבודת הצילום המרשימה בשחור-לבן של יואב קוש והתסריט שלא לוקח שבויים של דיין הופכים את "החיים על פי אגפא" לסרט על זמני שתוקפו ומסריו רק הולכים ומתחזקים עם השנים. (אלעד שלו)

מדורת השבט (2004) – סרטו של יוסף סידר מספק מבט נוקב על החיים בקהילה סגורה ושמרנית, התנחלות בשומרון. במרכז הסרט, אם אלמנה (מיכאלה עשת) ושתי בנותיה (חני פירסטנברג ומאיה מרון), המנסות להשתלב ביישוב אחרי מות האב. הלחצים המופעלים על האם להתחתן עם חזן (יהורם גאון בתפקיד מושלם) הם אחד ממוקדי הסרט, המדגים כיצד חברה סגורה ושמרנית אינה מסוגלת להתמודד עם אישה ללא בן זוג. גם החוויות העוברות על שתי הבנות המתבגרות מתמקדות בחוויה הנשית מול עולם גברי, וכוללות גם סצנה בעייתית מאוד של אונס קבוצתי.

הסרט מספר סיפור משפחתי שהוא גם סיפור לאומי, הרלוונטי היום יותר מאי פעם. הוא זכה בארץ להצלחה ביקורתית ומסחרית, וכיכב בפסטיבלים בינלאומיים. אך הנושא הנפיץ שלו עורר עליו את חמתו של הציבור הדתי-לאומי, שזוכה כאן לחיצים ביקורתיים מחודדים. הליהוק של יהורם גאון בתפקיד החזן היהיר והאטום הוא הברקה. בסרט, צופים חניכי "בני עקיבא" ב"מבצע יהונתן" בכיכובו של גאון, וכך יוצר סידר מפגש אירוני בין השחקן לדמויות השונות שהוא מגלם, ומעיר על מהות אתוס הגבורה הציוני. בימים בהם אנו חווים את עומק השסע בחברה הישראלית, "מדורת השבט" מספק מבט אמיץ אל לב הציונות הדתית ומציב בפניה מראה שהיא מסרבת, אז והיום, להביט בה. (יעל מאורר)

אביבה אהובתי (2006) – סרטו של שמי זרחין, שאף זכה השנה לעיבוד בימתי בתיאטרון הבימה., הוא סרט מרגש ואותנטי עם תסריט ובימוי מוצלחים של זרחין שלמרות הזמן שחלף עדיין רלוונטי. הסרט, שעוסק בחייה ובמשפחתה של טבחית בבית מלון בטבריה (אסי לוי) החולמת להיות סופרת אך אינה מעזה לפרסם את סיפוריה, מכיל מקבץ שחקנים מהשורה הראשונה –לוי המדויקת והמרגשת, רותם אבוהב שמוסיפה פלפליות וקורטוב הומור, לבנה פינקלשטיין המצוינת וששון גבאי המדהים. זהו סרט שגורם לגעגועים לעבר ומדיף ריח נוסטלגי אך לא כפי שזרחין מצליח תמיד לעורר בצופיו. (מיכל ליבר רונן)

הערת שוליים (2011) - טענה (וביקורת) רווחת על פרסי אופיר היא כי זוכי הטקס זוכים כי הם "סרטי אוסקר", שיתאימו לטעם הספציפי של חברי האקדמיה האמריקאית. אם כך, קשה להסביר מדוע דווקא זוכה פרס אופיר הכי לא "אוסקרי" זכה להכי הרבה תהודה בזירה הבינלאומית - פרס לתסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, נמנה עם חמשת המועמדים הסופיים לזכייה בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר ומכירותיו בארץ הסתכמו בכ־250 אלף כרטיסים.

סרטו של יוסף סידר אודות אב ובנו (שלמה בראבא וליאור אשכנזי), פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בעוד האב המיושן בשיטותיו מתלבט איך להמשיך בחייו כאשר מחקרו הפך מיותר בעקבות תגלית חדשה, הבן - חביב הממסד האקדמי - הולך ונעשה פופולרי יותר. במהרה מערכת היחסים בין השניים נעשית יותר ויותר עכורה. הבמאי מביא לאור תחום כה לא "סקסי" או מוכר בקולנוע או התרבות הישראלית ככלל, ומציג אותו כתמונת מראה לדינמיקה הישראלית כולה - אינטריגות ופוליטיקה פנימית בכל מקום - מהממסד הכי מתוקתק ועד המשפחה הגרעינית. עם שתי הופעות מצויינות מצד אשכנזי ובראבא (שגילה בעצמו גם צד דרמטי -ציני), "הערת שוליים" נותרת - יותר מעשור לאחר צאתה - קלאסיקה ישראלית מודרנית. (דניאל עמיר)

גט (2014) - סיום הטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ המגוללת את חייה של ויויאן אמסלם ומשפחתה בקריות שעוסק במשפט הגירושים שלה בבית הדין הרביני הוא יצירת מופת מהדהדת בכיכובה של אחת השחקניות הישראליות הטובות בכל הזמנים. הסרט הוא שילוב נדיר של בימוי מדויק, משחק מעולה, צילום מוקפד ותסריט ללא פגם הראוי לכל מחמאה אפשרית.

מעבר לעובדה שהסרט הוא בית ספר למשחק ולהעמדת שחקנים בחלל מדובר בסרט בית המשפט הראשון שנעשה בישראל. ב"גט" פוטנציאל המתח ממוצה עד תום ועד לרגע האחרון של המשפט הצופה נמצא במתח אדיר ומחכה לסיום האודיסיאה של ויויאן. האפקט הוא של סרט שמכריח את הצופה להיות דרוך למשך כל אורכו. לעיתים נוצר הרושם שזהו תיאטרון מצולם אך ההפסקה בין הדיונים (שנמשכים על פי הכותרות חמש שנים) שוברת את הרצף המחניק והצופה יכול לנוח לכמה שניות עד שהוא צולל שוב לשאול התחתיות המחכה לו (ולויויאן) באולם בית הדין. (רון פוגל)

האופה מברלין (2017) - סרט ישראלי להט״בי ומרגש, שמתעמק במורכבות של אהבה, אבל וזהות. הדרמה הטעונה רגשית הזו בבימויו של אופיר ראול גרייצר כבשה את טקס פרסי אופיר וזכתה בשבעה פרסים כולל פרס הסרט הטוב ביותר. במקביל היא כבשה את לב הקהל שלה בנרטיב ארוג בעדינות הנסוב סביב הקשר הבלתי צפוי בין תומס, שף קונדיטור גרמני (טים קלקהוף), וענת (שרה אדלר), אלמנה ישראלית כשהחוט המקשר בין השניים הוא אורן (רוי מילר), בעלה שנפטר בטרם עת.

הסרט בוחן במיומנות נושאים של הבדלי תרבות, מיניות וכוחן של תשוקות משותפות כשהמוטיב המרכזי של אפייה ויצירת מאפים משמש כמטפורה נוקבת לצורך של הדמויות למלא את החללים בחייהן. הבימוי של גרייצר מופתי ויוצר אווירה של התבוננות פנימית ושקטה המאפשרת לדמויות לנשום ולהתפתח. הקצב של הסרט הוא מכוון, ומאפשר לקהל לשקוע בחוויות וברגשות של הדמויות. מה שמייחד את "האופה מברלין" הוא היכולת שלו להתמודד עם נושאים רגישים ברגישות ובחן, והופך אותו לסיפור אוניברסלי של אהבה ואובדן שחוצה גבולות תרבותיים. זוהי חקירה מעומק הלב של המצב האנושי, שמותירה את הצופים עם מחשבות ורגשות הרבה אחרי שהקרדיטים מסתיימים. (אור טילינגר)

ימים נוראים (2019) - סרטו של הבמאי ירון זילברמן "ימים נוראים" שסופו ידוע מראש, מציב במרכז העלילה את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. דרך הסרט אנו יוצאים למסע מנקודת מבט שונה על מנת לבחון מה הוביל לרצח הנורא. הסרט חושף את מסעו של עמיר בדרך להתנקשות ששינתה את פני המדינה, ומכניס אותנו לרוח התקופה הדרוכה והמתוחה ואל המישורים שהשפיעו על דרכו, מהפוליטי ועד לרובד המשפחתי והאישי. הסרט מלוהק ומשוחק נהדר, התסריט כתוב בצורה מבריקה והעלילה משתלבת בתוך קטעי ארכיון בצורה חלקה. סרט שבמיוחד כיום רלוונטי מתמיד. (עדיאל קורן)