הצלחה בלוס אנג'לס פירושה שפע בסדר גודל שלא קיים עבור יוצרים ישראלים

רותם עלימה היא מפיקה ישראלית שחיה ועובדת בלוס אנג׳לס. לפני 8 שנים, ראיינו אותה באתר כשהייתה ממש בתחילת דרכה במסגרת מדור "הדור החדש". מאז היא הספיקה לזכות באופיר, לעבוד עם הנשיא ריבלין, להפיק את "ארץ נהדרת" ואת הסדרה "חיים שלי", לעבוד על קמפיינים פרסומיים עם חברות ישראליות כמו סמסונג והוט ועם מותגים בינלאומיים כמו אפל ולהקים חברת הפקות משלה בארה"ב. חזרנו לבדוק איפה היא היום, מה היא עברה מאז ואיך החיים בעיר המלאכים.

איך עוזבים קריירה מצליחה כדי להתחיל מחדש בצד השני של העולם?

"אחרי שביססתי את מעמדי בישראל והרגשתי שהגעתי למיצוי, הבנתי שכדי להגשים את החלומות שלי אני צריכה לעשות שינוי ולחזור למוד של אתגר. אז לקחתי סיכון גדול ועברתי ללוס אנג'לס. בהתחלה עוד הייתי על הקו, חצויה בין ישראל וארה״ב עד שהבנתי שבשביל להצליח פה אני צריכה להיות פה פול טיים ולתת את כל כולי למען המטרה. מצד שני, חברת ההפקות שלי נותנת שירותי הפקה ללקוחות ישראליים מובילים שמגיעים לצלם בכל רחבי ארצות הברית. כך שלמרות שאני חיה בלוס אנג׳לס, הקשרים שלי עם התעשייה בישראל עדיין חזקים ומאוד נוכחים בחיים שלי.

מה ההבדל בין התעשייה בישראל לתעשייה בלוס אנג׳לס?

שאלת מיליארד הדולר. כמו שיש הבדלי תרבות בין אמריקאיים לישראלים, כך גם יש הבדלים עצומים בשיטת העבודה. לכל תעשייה יש את היתרונות והחסרונות שלה. לדוגמה, כשרק עברתי לפה נפגשתי עם חברת הפקה לפרסומות, ישבתי לשיחה עם המפיק הראשי והוא סיפר לי שעל כל פרסומת יש 5 מפיקים שביניהם מתחלקת העבודה והאחריות. אני זוכרת שהייתי בהלם מוחלט והסברתי לו שאת כל התפקידים שהוא מתאר, אני עושה לבד בכל פרסומת שאני מפיקה. אפילו בסדרות עם תקציבים מכובדים בישראל אין כל כך הרבה מפיקים. היום, לאחר כמה שנות ניסיון בהוליווד, אני מבינה היטב למה צריך יותר ממפיק אחד. בסוף לכל דבר שאמריקאים עושים יש הרבה שכל מאחוריו, פשוט, כי הם רגילים לחשוב בקנה מידה גדול, בהיקפים משמעותיים - משהו שפחות רלוונטי לישראל".

(רותם עלימה. צילום: נוי דקל)

תני עוד הבדל בין ארה"ב לבין ישראל.

"בישראל כולם מכירים את כולם ובשתי שיחות טלפון או אפילו פנייה קרה בפייסבוק ואתה מגיע לאדם שיכול לאשר את הפרויקט שלך. הכל לא פורמלי והדלתות פתוחות. בלוס אנג'לס, התעשייה כל כך גדולה שהסיכוי להכיר את כולם הוא מראש מאוד קטן. וגם אם אתה מכיר והגעת לאדם הנכון אתה צריך לפנות בדרכים המקובלות. אין את החבר של החבר שיעשה לך טובה ויחבר אותך למישהו. קשרים שם שווים המון ומתייחסים אליהם בהתאם. אם אין לך ייצוג ושם מפורסם שחתום על הפרויקט שלך, אין שום סיכוי שתצליח לקבל 'אור ירוק' על הפרויקט. והסיבה שהכל כל כך קשה: כי זה שווה המון. בלוס אנג׳לס יש הרבה יותר כסף והזדמנויות. הצלחה פירושה שפע בסדרי גודל שלא קיים עבור יוצרים ישראלים". אם יש לי תסריט מאוד טוב לסדרה, אבל אין לי אין הקשרים הנכונים, מה אני צריך לעשות כדי למכור אותה?

"בגדול, הדרך הקלאסית היא להכין Bible ו-Pitch Deck לסדרה. אם הם עשויים טוב, יש למצוא סוכן או מנג׳ר טובים שעובדים עם חברות הסטרימינג והערוצים השונים - כי בלי ייצוג אף אחד לא יקרא את הפיצ׳. יש יותר מדי אנשים שחושבים שיש להם רעיונות טובים, ואין זמן לבחון את כולם. השלב הבא הוא למצוא במאי/ת, שואוראנר ושחקן/ית מוכרים שיסכימו להוביל את הפרויקט. נניח, אם הצלחת לשכנע את גל גדות או בראד פיט לשחק בסדרה שלך, זה כנראה יהיה פרויקט שיראה אור. אחרי שמכרת אותה תתחיל לפתח את הפרויקט עם חברת הסטרימינג, וכמובן מומלץ להתפלל שהסדרה לא תשב להם על המדף שנים ובאמת תצא להפקה".

אגב גל גדות, איך היה לך לעבוד איתה בפרסומת ל-HOT?

"חייבת לומר שגל מפתיעה. ברור לך שהיא תהיה מקצועית ויפהפייה. אבל ממש לא מובן מאליו שהיא תהיה נעימה וצנועה. כל ההתנהלות שלה, עם כלל הצוות, כולל עם העוזרת האישית שלה, הייתה מעוררת השראה. בכלל לא מה שהיית מצפה משחקנית בסדר גודל שלה. ללא מניירות של דיווה. היא מבחינה בכל דבר שעושים עבורה, אומרת תודה, מפרגנת ומעריכה. היא קודם כל בן אדם ענק, עוד הרבה לפני שהיא כוכבת.

מה העצה שיש לך לתת למפיקים בתחילת דרכם שחולמים לעבור ללוס אנג׳לס?

"לא מעט אנשים אמרו לי להפסיק לחלום, לעזוב את השטויות ולהיות מציאותית. אבל מה לעשות? לא הייתי כזאת 'מציאותית' ולא הקשבתי לכל האנשים ה'טובים' שרק ניסו 'להגן' עלי. אז לכו עם הלב שלכם, אבל אם זה לא משהו שבוער לכם בעצמות אל תעשו את זה. אם אתם מרגישים שזה הייעוד שלכם, תלכו על זה בכל הכוח. זה לא קל או זוהר, זה ממש לא. יש הרבה מאוד תקופות קשות ורגעי אי ודאות. אם זה לא בנשמתכם, אתם לא תשרדו את זה".

איך בכלל מגיעים לתחום?

"אני חושבת שהדרך הקלאסית היא להירשם ללימודי קולנוע בארה״ב, להוכיח את עצמכם ולנסות להשתלב בתעשייה. מצד שני, אם אתם כמוני וכבר בניתם קריירה בישראל ורוצים לעבור לארה"ב תזכרו שזה אפשרי - אבל מאוד קשה. תגיעו מוכנים לזה שדברים לוקחים זמן, דורשים מחויבות ושאסור לכם לאבד את התשוקה ואת הניצוץ בעיניים".

אם היית יודעת אז מה שאת יודעת היום, עדיין היית עושה את הצעד הזה?

"היו לי לא מעט רגעים לא פשוטים ולילות בלי שינה. ולא הייתי מוותרת על אף רגע, כי כל הקשיים האלה הפכו אותי לאדם שאני היום. אז חד משמעית, הייתי עושה את הצעד הזה גם בדיעבד. יש לי מסע, ובמסע יש גם תלאות, בורות וכשלונות. המקום היחידי שבו הצלחה מגיעה לפני כישלון זה במילון".

ספרי על רגע מאתגר מאחורי הקלעים שהיה לך באחת ההפקות האלו?

"בסרט התיעודי 'אין אהבה כזאת' על הליך הפונדקאות שעשו אסי עזר ובעלו אלברט, הפונדקאית ילדה שבועיים לפני הזמן והצוות בכלל היה בארץ. אסי ואלברט היו בניו יורק ואני קיבלתי טלפון בהול ב-7 בבוקר של 'מה עושים??'. מהר מאוד התאפסתי, התקשרתי לגל יפת, המפיק בפועל שלי בחוף המזרחי, שעלה על טיסה לשיקגו. בשיקגו הקפצתי צלם שחיכה לאסי ואלברט בשדה וישר הסענו אותם לבית החולים, וצילמנו אותם בזמן הלידה. היינו במירוץ משוגע נגד הזמן וממש לא היה נראה שנספיק. מזל שיש לי צוותים נהדרים וקשרים ברחבי ארה"ב, ושלא היו עיכובים בטיסות - אחרת לא היינו מספיקים לתעד את הרגע המרגש - שהוא בעצם הרגע של הסרט. זה חלק בלתי נפרד של החיים של מפיקה: להתמודד עם אתגרים, בעיות, ולמצוא פתרונות במהירות. אולי בגלל זה ישראלים ממש טובים בזה".