צמד מנצח: דירוג הסרטים המשותפים של סקורסזה ודה נירו

''עדיין לא המציאו את המילה לחברים ותיקים שנפגשו רק עכשיו'', ג'ים הנסון

חברות טובה, לפעמים עצם מהותה נובע מהעובדה ששני האישים שלוקחים בה חלק מצליחים כל פעם מחדש להמציא את עצמם ולייצר מציאות חדשה ופורייה ביניהם. לחדש, לרענן את השורות, לחשוב על דרך חדשה שבה הם יכולים להשפיע אחד על השני ולדחוף עצמם יחדיו קדימה. כך היא החברות בין רוברט דה נירו ומרטין סקורסזה. שני אישים, יוצרים, ענקים בתחומם שכבר נראה שעשו הכל ועדיין מצליחים להפתיע כל פעם מחדש. השבוע, יצא סרטם העשירי ביחד "רוצחי פרח הירח" – 50 שנה בדיוק מאז שהחל שיתוף הפעולה הראשון ביניהם עם "רחובות זועמים" המרשים. לכבוד יציאת הסרט, החלטנו לחזור לשיתופי הפעולה של השניים מאז ועד היום.

רחובות זועמים (1973) - פעם, כשכולם היו יפים וצעירים, הצליח סקורסזה לאגד את טובי חבריו – דה נירו והארווי קייטל ואפילו אותו עצמו וליצור את סרט הפשע שהכיר אותו לצופים בארצות הברית. אמנם לא בשאר העולם, כי את זה הוא יעשה עם סרט אחר ברשימה – אבל כן זה שפתח לו את הדלת בהוליווד. אחרי צאת הסרט המבוסס על חוויותיו בשכונת איטליה הקטנה בניו יורק שבה גדל ועוקב אחר גובה חובות שנקרע בין אמונתו למקצועו, יש שהגדירו אותו כנקודת תפנית בסרטי הפשע בארצות הברית.

נהג מונית (1976) - אם ''רחובות זועמים'' היה כרטיס הכניסה של מרטי להוליווד, אז הסרט הזה שם אותו בקדמת הבמה ומיצב אותו כבמאי מן המניין. דמותו של טרוויס ביקל בגילומו של דה נירו הפכה למודל לחיקוי לדמויות הפרש הבודד או לחלופין האנטי גיבור שיבואו בשנים שלאחר מכן. סקורסזה, כמעט באופן די נדיר עד אז, צולל לתהומות הנפש, והשוטים הבלתי נשכחים של רחובות ניו יורק הכה גדולה ובאותה מידה הכה בודדת, בשילוב משפט מחץ אחד בלתי נשכח – הופכים את הסרט הזה כמעט לשם נרדף לסקורסזה עצמו.

ניו יורק, ניו יורק (1977) - שנה אחרי טרוויס ביקל הפיסכופת, הגיעה דמותו של ג'ימי דויל, נגן הסקסופון המוכשר והאלים. יחד עם לייזה מינלי, ניסה סקורסזה לגעת לראשונה בתחום הדרמה הרומנטית, בסרט יפהפה שנכשל בזמנו בצורה נחרצת. לאחר יציאתו ועקב אותו כישלון, נפל סקורסזה לדיכאון והחל לצרוך סמים ואלכוהול במשך תקופה לא מבוטלת. שלוש שנים לקח לו להתעשת ולהוציא את סרטו הבא ברשימה. ועוד איזה סרט.

השור הזועם (1980) - הסרט שהביא לדה נירו את האוסקר הראשון שלו בתור שחקן ראשי. הקלאסיקה המדממת, לקחה את סקורסזה למחוזות חדשים, ביוגרפיה בשחור לבן שגם היא צוללת לדמות גברית פגועה ואלימה. סיפורו של ג'ק למוטה, המתאגרף הבריון שמלבד להכות יריבים בזירה הכה גם את אשתו, ולבסוף אף התנסה בסטנד-אפ, הוא סרט אלמותי שאף הוגדר ע"י ספריית הקונגרס של ארצות הברית כ"בעל חשיבות תרבותית" ונבחר לשימור בארכיב הסרטים הלאומי. מלך הקומדיה (1983) - לאחר "השור הזועם", הרגיש סקורסזה כי הוא רוצה להתנסות שוב בז'אנר חדש ואחר. אז איך הצליחו השניים לעבור ממתאגרף מדמם לקומיקאי אובססיבי, משוגע אך מלא ברגש? אולי פה טמון בדיוק סוד הקסם בשיתוף הפעולה ביניהם. בסרט, דה נירו מגלם את רופרט פאפקין, קומיקאי מלא באמביציה שמאמין בכל כוחו כי הוא יכול להצליח, לו רק יזכה להדרכה הנכונה מהאיש הנכון. אותו 'איש, הוא לא אחר מג'רי לואיס – קומיקאי העל ששיתף פעולה במשך שנים עם דין מרטין ויצר את אחד מהצמדים המפורסמים בתרבות האמריקאית – שמגלם את מנחה תכנית האירוח ג'רי לנגפורד אותו חטוף פאפקין. דה נירו, מראה צדדים אחרים ביכולות המשחק שלו, ושנים לאחר מכן גילם את דמותו של המנחה בסרט "ג'וקר" שמושפע עמוקות מסרט זה.

החבר'ה הטובים (1990) - שבע שנים עברו מאז שיתוף הפעולה הקודם שלהם, והשניים התאגדו שוב יחדיו על מנת ליצור את סרט הפשע האולטימטיבי שעוקב אחר עלייתה ונפילתה של קריירת הפשע של הנרי היל (ריי ליוטה). זה שכל סרט גנגסטרים אלים שבא אחריו הוא רק רפליקה שלעיתים מסתיימת בתור חיקוי זול.

את מה שעשה סקורסזה עם "החבר'ה הטובים" עשו מעטים לפניו ובמיוחד אחריו – הדמויות הבלתי נשכחות בהן ג'ו פשי שזכה באוסקר כחברו הטוב של היל ודה נירו כגנגסטר אכזרי, הסצנות האלמותיות והקריינות של ליוטה עליו השלום הם אבן דרך בקריירה של סקורסזה. אחרי שנים שבהן הוא היה במאי טוב מאד, סקורסזה חווה עשור די בינוני בשנות ה-80 (להוציא את "השור הזועם"), כך שכאשר יצא הסרט הזה הבמאי הנהדר הזכיר לכולם מדוע הוא אחד מהגדולים.

פסגת הפחד (1991) - עוד סרט נפלא, עוד התנסות חדשה של השניים. הפעם, מגלם דה נירו את מקס קיידי, אסיר שנשפט ל-4 שנות מאסר על אונס אכזרי, שיוצא למסע נקמה מטורף ועקוב דם במיוחד בסנגור הציבורי (ניק נולטה) שהכניס אותו לכלא. סקורסזה ודה נירו שוב הצליחו להוציא צדדים מהשחקן, שספק אם הוא ידע בעצמו שקיימים בו. האופן שבו קיידי מטיל אימה על הסביבה ועל שאר הדמויות בסרט הופך את הצפייה בו לעיתים למפחידה במיוחד. מה הפלא שדה נירו היה מועמד לאוסקר על התפקיד.

קזינו (1995) - שוב סקורסזה, שוב דה נירו ושוב ג'ו פשי, אבל הפעם בסרט די שונה. אמנם התפאורה מוכרת – לאס וגאס, מאפיונרים איטלקים ואירים, בלונדיניות וגם לא מעט דם. אבל משום מה, במהלך הצפייה בסרט אי אפשר שלא להבחין שמדובר בנקודת מפנה אצל סקורסזה וגם אצל אלו שמשתפים איתו פעולה: משהו יותר מבוגר מהרגיל, יותר פגיע והרבה יותר חומל, כשלגנגסטרים המחוספסים מתווספת גם שרון סטון באחת מהופעותיה הטובות על המרקע. מדובר באחד הסרטים היותר 'אנדרייטד' של סקורסזה, ולטעמי לא בצדק.

האירי (2019) - סרטו הארוך ביותר של סקורסזה אי פעם, הגיע 24 שנה מאז שיתפו השניים פעולה, כשהפעם הם הצליחו שוב להרים את הרף של עצמם. טוב, גם להביא את ג'ו פשי ואל פצ'ינו כנראה לא הפריע לתהליך. סקורסזה לקח את אחד מהסיפורים השנויים במחלוקת בחברה האמריקאית של המאה ה-20, זה של ג'ימי הופה (נשיא איגוד נהגי המשאיות בארצות הברית) והפך אותו לסרט אפי בלתי נשכח. על חייו של הופה נכתבו אין ספור סרטים, סדרות ואף נעשו תכניות שחקרו את הקונספירציה סביב מותו, אבל גרסה כמו של מרטי לא נעשתה מעולם.

ואם זה לא מספיק, מדובר אולי גם בנקודת מפנה היסטורית לכשעצמה: אחד הבמאים הגדולים בעולם בחר לקחת את סרטו ולהפקידו תחת ידיהם של אנשי נטפליקס, שעד אז לא באמת לקחו על עצמם פרויקט בסדר גודל שכזה. בדיעבד, זאת הייתה החלטה מצוינת לשני הצדדים – לסקורסזה, שראה איך הסרט שלו מופץ בכל העולם באופן כה רחב שאפילו הוא לא חווה מעולם, וגם לנטפליקס, שמצידם הצליחו להתמקם בשורה אחת לצד האולפנים הגדולים של הוליווד.