Seret מהעבר: 20 שנה למוצאים את נמו

החוויה של הסרט הראשון שלי בקולנוע – "מוצאים את נמו" - לא עוזבת את ראשי עד עצם היום הזה, 20 שנה לאחר צאתו. את האימג'ים של ההקרנה הראשונה אני זוכר בפרוטרוט (עד כמה שזיכרון מגיל 4 יכול להיות כזה): המדבקות של הדמויות על גבי דלת הזכוכית בקולנוע; את האולם החשוך שהואר בכחול; את שיניו המאיימות של הכריש ברוס ואת שיניה המאיימות עוד יותר של אחיינית רופא השיניים, דרלה; את מייק מ"מפלצות בע"מ" משייט לו לאורך המסך על גבי כתוביות הסיום; ואת היציאה השמחה מהאולם. מאז, נדמה ש"נמו" ליווה אותי בהרבה תחנות בחיים: הוא היה בין סרטי ה-DVD הראשונים בבעלותי; הוא פיתח את אהבתי הרבה לאנימציה ולפיקסאר בפרט (מאז לא פספסתי סרט אחד של החברה בקולנוע); הפסקול התת-מימי שלו רץ בראשי בכל פעם שהייתי הולך לבריכה המקומית בקיץ כילד.

גם עבור פיקסאר היה זה סרט במיוחד במינו: "נמו" היה הסרט הראשון (מני רבים) של החברה שזכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר (אז קטגוריה צעירה); הסרט הרווחי ביותר שלה עד אז ובין הסרטים הרווחים ביותר אי פעם (871 מיליון דולר ברחבי העולם); שיאן מכירות ה-DVD (40 מיליון עותקים נמכרו עד 2006 – כנראה לא הייתי היחיד); הפסקול הראשון שלא הולחן על-ידי חביב החברה רנדי ניומן (אלא על-ידי בן-דודו תומאס ניומן); הסרט הראשון אי פעם שדובב לשפת בני שבט הנבאחו והרשימה עוד ארוכה.... אבל מה סוד הקסם של "מוצאים את נמו"? למה כל העולם התאהב כל כך במסעו של דג שושנון אחד לאורך האוקיינוס השקט כדי להחזיר את בנו האובד הביתה?

אולי, ראוי ראשית להבין איך הכל החל: כמו סרטים רבים בפיקסאר, "מוצאים את נמו" הוא פרויקט אישי למדי עבור הבמאי והתסריטאי שלו, אנדרו סטנטון ("וול-אי"), ולמעשה שילוב של כמה זכרונות מונומנטליים בחייו - בין אם מדובר באהבתו כילד לאקווריום הדגים אצל רופא השיניים המקומי, כשהאמין שהדגים במקור מהאוקיינוס ורוצים לשוב לביתם או בין אם טיול עם בנו הצעיר במהלכו הבין כי הוא מגונן עליו מדי. כשהגיע הזמן לייצג את רעיונותיו בסיפור, סטנטון בחר בדג לא שגרתי כדמות הראשית - דג השושנון (Clownfish), לאחר שראה את הזן הייחודי מציץ מתוך שושנת ים בתמונה במגזין טבע. "זה היה כה עוצר נשימה. לא ידעתי אלו מן דגים הם היו, אבל לא יכלתי להוריד את עיניי מהם", אמר לימים בראיון ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", "ובתור איש בידור בעצמי – העובדה שהם נקראו 'דגי-ליצן' הייתה פשוט מושלמת. אין דבר יותר מושך לעין מאשר הדגים הקטנים האלו שרצו לשחק איתך מחבואים". ככל שצלל יותר לעומק העניין, הבין סטנטון שמאפיין מסוים בהתנהגות השושנון משרת את סיפורו אודות אב מגונן די טוב: למרות צבעם הבולט לעין, זן השושנון מעביר את מרבית ימיו בקרבה לשושנת הים, איתה הוא מקיים מערכת יחסים סימביוטית. במוקדם משציפה, לסטנטון היה במהרה את התסריט השלם ביד (לא עניין נפוץ בסרטי אנימציה). ביום אחד בקיץ 1994, כש"צעצוע של סיפור" כמעט הושלם, במהלך ארוחת צהריים שגרתית (שלימים תהפוך למונומנטלית), ישבו ארבעה מהמוחות הגדולים מאחורי פיקסאר – ג'ון לסיטר (סרטי "צעצוע של סיפור"), פיט דוקטר ("למעלה", "הקול בראש"), האנימטור המנוח ג'ו ראנפט וסטנטון עצמו – והריצו רעיונות לסרטים עתידיים, אותם יפתחו ביום מן הימים – "צעצוע של סיפור 2", "באג לייף", "מפלצות בע"מ", "וול-אי" וכמובן, "מוצאים את נמו". 3 שנים מאותו היום, וההפקה על "נמו" החלה.

עוד בראשית שנות ה-90, במהלך טיולים משפחתיים לאקווריומים תיירותים, חש סטנטון כי העולם התת-מימי יוכל להיות מהמם באנימציה ממוחשבת. הוא צדק – "נמו" פרץ את הדרך לאנימציה של מים, בייחוד בתחומי התאורה והמרקם של החומר. מהרגע שבחרו סטנטון ועוזר הבמאי שלו לי אנקריץ' ("צעצוע של סיפור 3", "קוקו") למקם את הסיפור בשונית האלמוגים הגדולה שמקיפה את אוסטרליה, החליטו השניים להתחיל במחקר מעמיק באזור ובחיים תת-ימיים ככלל, כדי לשפר את יכולות הביצוע המצוירות של הצוות. כך, האנימטורים לקחו קורסי צלילה, למדו קורסים מזורזים אודות ביולוגיה תת-ימית ואוקיינוגרפיה, ביקרו בהוואי וקיבלו הרצאות קבועות מאיכתיולוג (זואולוג המתמחה בחקר דגים) – כל זאת כדי להבין איך ליצור דמויות מצוירות אך ריאליסטיות מבחינה ביולוגית.

כדי להתחשב בתאורה התת-ימית, ראלף אגלסטון, אנימטור בכיר בחברה, צייר בעבור הסינמטוגרפית של הסרט, שרון קאלאהן, עשרות ציורי פסטל שמציגים איך כל פריים יואר בתוצאה הסופית. בין שלל העבודה הסיזיפית הזו, סטנטון ואנקריץ' – חובבי קולנוע מוצהרים – שתלו במהלך הסרט רפרנסים ליצירות קולנועיות אחרות, שלא יכולות להיות שונות יותר מ"נמו": באופן זה, ברוס הכריש המאיים נקרא על שם הבובה המכנית ששימשה את סטיבן ספילברג בצילומי "מלתעות" ושורת המחץ של הדמות – "הנה ברוסייי!" – היא כמובן רפרנס ישיר ל"הניצוץ", הסרט האהוב ביותר על אנקריץ' (אי פעם שמתם לב לטקסטורה של השטיח בבית של סיד ב"צעצוע של סיפור"? תנסו לזהות מאיפה היא עוד מוכרת לכם).

"נמו" סיפק לא רק לצוות היוצרים הזדמנויות חדשות, אלא גם לצוות המדבבים: לצד אלברט ברוקס בתפקיד מרלין (תפקיד שהלך במקור לוויליאם ה.מייסי, שנתפס כרציני מדי, והועבר לברוקס הסאטיריקן, שהתלהב מרעיון של דג ליצן לא מצחיק), ווילם דפו כגיל המחוספס וסטנטון עצמו כקראש, צב הים הסטלן (תפקיד שנשאר עם הבמאי לאחר הצלחה מסחררת בחדר הסטוריבורד והוקלט כולו בשכיבה על ספה) - ההצלחה האמיתית בגזרת המדבבים שייכת לאלן דג'נרס, שדיבבה את דורי.

סטנטון הגיע אל הקומיקאית והמנחה לאחר שצפה בפרק של הסיטקום הפופולרי שלה וראה אותה "מחליפה חמישה נושאי שיחה במשפט אחד". כך, הדמות הגברית במקור הפכה לנשית, פטפטנית ושכחנית. אלן, שהייתה באותו הזמן בתקופת שפל בקריירה שלה לאחר ביטול תכנית האירוח הראשונה שלה לאחר 13 פרקים בלבד והדי תגובת הנגד ליציאתה מהארון ב"אלן", מצאה בדורי את תאומת הנפש שלה וההצלחה המסחררת של הסרט העניקה לה את ההזדמנות ליצור טוק שואו חדש, "המופע של אלן דג'נרס", שהפך לאחד הפורמטים המצליחים ביותר בטלוויזיה האמריקאית ונותר באוויר עד לפרישתה של הקומיקאית בשנה שעברה. דג'נרס זכרה חסד נעורים ל"נמו" ובמרוצת השנים החלה בקמפיין נרחב בתכניתה ליצירת סרט המשך. מה שהחל כבדיחה ארוכה מדי הפך למציאות ב-17 ליוני, 2016, כשסרט ההמשך המצליח (גם בבימויו של סטנטון), "מוצאים את דורי" - אודות מסעה של דורי למצוא את הוריה - יצא לאקרנים. "חיכיתי ליום הזה המון המון שנים", אמרה דג'נרס בתכניתה ערב ההכרזה על יצירת סרט המשך ב-2013, "אני לא כועסת שזה לקח כה הרבה זמן. אני יודעת שהאנשים בפיקסאר היו עסוקים בליצור את 'צעצוע של סיפור 16'. אבל הזמן הרב שזה לקח השתלם".

עם זאת, להצלחת "נמו" צדדים פחות נעימים: למרות שבבסיסו, הסרט מעודד עמדה השומרת על איכות הסביבה ומראה את החשיבות של גידול המינים בסביבות המחיה שלהם, "נמו" עודד בפועל רכישה מאסיבית עולמית של דג השושנון לגידול ביתי (במקור הוא איננו דג המיועד לכך) ובמקביל קידם אנשים לשחרר את הדג לטבע, אך לא לאזור המחיה הטבעי שלו, וכך הפך למין פולש. הסיטואציה קידמה הרס נרחב של האיזון הביולוגי, שעם תוצאותיו מתמודדים ביולוגים ימיים עד היום. בגזרה הפרטית של פיקסאר, "נמו" הניב מספר תביעות לזכויות יוצרים, המרכזית מביניהם מצד סופר הילדים פרנק לה קאלווז, שפרסם את הספר "פיירו דג הליצן" ב-2002 (כשהרעיון הראשוני הגיע אליו ב-1995), ודרש בעלות על רווחי המכירות של מרצ'נדייז מהסרט בצרפת. בית המשפט האמריקאי חתם את פסק הדין כנגדו בטענה כי הבדלי הצבע של פיירו ונמו גדולים מדי.

אבל מה באמת עובד כה טוב ב-"נמו"? אולי זו העובדה שנדמה שהוא מצא את הנוסחה המושלמת לסרט מצויר: בעוד סרטיה הראשונים של פיקסאר שמו את הדגש יותר על צד ההרפתקה עם מינון מצומצם יותר של רגש ואילו סרטיה העכשוויים יותר של החברה מדגישים את הצד הרגשי, "נמו" שומר על איזון מושלם בין שני הצדדים ונותן להורים להזדהות עם נקודת המבט ההורית והמגוננת של מרלין ולילדים עם הרגש המרדני של נמו, לצד העולם הרחב והמרשים שנפרש מולם. בין כה וכה, אני יודע שהזכרונות שלי מ"מוצאים את נמו" ילכו איתי גם בחגיגות ה-40 לסרט וקדימה.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן