אנחנו לא ניפרד לעולם: ביקורת סרט הדוקו על יהודה ברקן

את פועלו של יהודה ברקן אין באמת צורך לתאר. האיש היה רב פעלים (לטוב ולרע) בקולנוע הישראלי. הנער הפולני הנתנייתי שהתחיל את דרכו בלהקת פיקוד צפון והפך לאחד הקולנוענים השנויים במחלוקת של ישראל הקטנה. זה שהביא לנו את דנוטה, את סרטי המתיחות (והנפיחות) והפך לאבן יסוד בתרבות הפופולרית הישראלית. תאהבו אותו או לא, אי אפשר להתעלם מההשפעות שלו לאורך השנים על יוצרים צעירים וותיקים כאחד.

סרט הדוקו "אנחנו לא ניפרד לעולם" (כמו הציטוט הידוע מסוף "אבא גנוב") של הבמאי אלון גור אריה ("המוסד"), מנסה לשרטט את הדיוקן של ברקן דרך החברים הקרובים, המשפחה ויוצרים שונים שעבדו איתו במהלך השנים ודרך ראיונות עבר עם ברקן וקטעים מאחורי הקלעים. בשונה מסרטי דוקו אחרים, קריין הסרט הוא לא אחר מאשר ברקן עצמו. זאת אומרת, בערך. ברור שזהו חקיין מאוד מוכשר שמצליח לדייק בניואנסים הקטנים שאפיינו את הדיבור של השחקן. מבט בכתוביות לא מגלה כלל מיהו החקיין הזה. הסוד שמור ליוצרי הסרט במקרה הזה.

[*]

גימיק הקריינות הוא נחמד כשלעצמו ובהחלט מספק רובד קומי לסרט, שיכול היה להיות מלנכולי ומדכא על בחור צעיר שרק רצה להצליח בעולם השואו-ביזנס, נסק, התרסק, אסף את השברים ובערוב ימיו הצליח, איכשהו, לקבל הכרה מהממסד התרבותי. הסרט מחולק לשני חלקים, שמנסים לסקור בשעה וחצי (במצטבר) את מסלול חייו הפתלתל של יהודה ברקן. דרך אוויר הפסגות ששאף בתחילת שנות השבעים ובמהלכן, בפרט אחרי "לופו" המצליח, ועד למפחי הנפש שהוא ספג מתעשיית הקולנוע. המסמר הסופי בארון האמנותי שלו היה הסרט הכושל "מחפשת בעל ארבע", שגרם לו להפסדים רבים והוביל אותו להליך של פשיטת רגל.

דרך הסרט, גור אריה מנסה (בערך) לפצח את חידת ברקן דרך שיחות עם חברים קרובים כמו ששי קשת, יגאל שילון וינקול גולדווסר ודרך בני משפחתו וילדיו. האם הוא מצליח? לא. כי אין באמת חידה כזו. בסופו של דבר "אנחנו לא ניפרד לעולם" הוא יצירה שסוקרת ציר זמן של יוצר שנוי במחלוקת בלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. בדיוק כמו יהודה, כך גם הסרט הדוקומנטרי על מסלול חייו הוא סוג של קומדיה. יש כמה תחנות בחייו של האיש שהוא היה שמח למחוק מהרזומה שלו (במיוחד לאחר שחזר בתשובה). הסרט אמנם מבליט אותן ולא מתעלם מהן, אבל מצד שני אין כאן ביקורת אמיתית על האיש. ברקן לא היה גבר של אישה אחת וגם דעותיו על נשים לא היו בדיוק מעודנות. הסרט מספק מבט על הסיטואציות המביכות שלו בתקשורת כשהוא נשאל שוב ושוב על דעותיו, אבל לא מנסה לבוא חשבון אמיתי עמו. הוא רק מציג עובדות ומתייחס, לפעמים ברכות מוגזמת, לאופי הבעייתי של ברקן. הביקורת שכן עוברת (וזה לא קורה הרבה), נאמרת דרך דחקה של הקריין או אחד המרואיינים, באגביות ובחיוך כמובן.

לצד התרומה שלו לקולנוע בתחילת שנות השבעים, באמצע שנות השמונים ברקן הביא לנו את הז'אנר הנשכח (תודה לאל) של סרטי המתיחות. נגיד מה שנגיד אך בזמן אמת, מאות אלפי ישראלים נהרו לבתי הקולנוע כדי לצפות במעלליהם של איגור, דנוטה ומושון. דווקא בחלק הזה הביקורת מעט יותר נושכת (אך עדיין לא מספקת), במיוחד בכל מה שנוגע להחפצה המטורפת של נשים ואיבריהן המוצנעים, התייחסות בזויה מצד כל השחקנים וחברי הצוות לנשים שהיו על הסט ו-וולגריות שספק אם הייתה מצליחה לעבור את הצנזורה של היום. אבל, כמו לכל אורך, איכשהו, הדחקה נזרקת לאוויר והנופך הקומי של הקריינות לא מצליח להתייחס ברצינות אמיתית לאי הנוחות שנשפכת מהמסך.

הסרט מכיל קטעי ראיונות עבר עם ברקן וקטעים מאחורי הקלעים של סרטיו. יש המון רגעים מביכים בצפייה בקטעים אלו. כן, אלו היו זמנים שהכול הלך והכל היה מקובל (גם לנסות לנשק את עירית שלג בכוח מול המצלמה). גם כאן, יש איזו אמירה קלילה של המרואיין או המרואיינת והלאה, עוברים לנושא הבא. בסופו של דבר, "אנחנו לא ניפרד לעולם" מתאר לנו את יהודה ברקן AS IS. אין כאן באמת זווית חדשה ומרעננת על האיש ו/או גילויים מסעירים. הוא די חד גוני, כמו רוב הסרטים של ברקן. הוא מכיל ללא ספק כמה רגעים מרגשים, במיוחד אלו שמסופר בהם על ההצלחות הגדולות שלו, על מפחי הנפש שחווה, האכזבה מהמבקרים ומהתעשייה כולה ועד לפשיטת הרגל. כמו בחייו, גם מותו הוא סוג של דחקה.

הסרט "אנחנו לא ניפרד לעולם" שודר בבכורה ב-12.12 בערוץ yes ישראל וזמין לצפייה ב-yesVOD וב-STINGTV. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן