אני אוהב אותך, אתה שונא אותי: ביקורת הסדרה הדוקומנטרית על בארני

"בשנת 1988 יצרה שריל ליץ' מפלצת" - זהו הציטוט הפותח את הדוקו החדש שמתיימר לחשוף את הצדדים האפלים שמאחורי התחפושת של בארני הדינוזאור הסגול. מזה שנים שהאינטרנט מלא בסיפורי אימה וספקולציות סביב תכנית הילדים האהובה משנות ה-90, "החברים של בארני" וכעת סדרת הדוקו החדשה שעלתה לאחרונה ב-yes מעלה את אחת השאלות המוזרות שתשמעו: "איך הפכה בובה של דינוזאור סגול לדמות שנואה ברחבי העולם?". ובכן זו שאלה נהדרת, רק חבל שאת התשובה עליה לא נקבל במהלך הסדרה.

אחרי מונטאז' שמנכיח את הטראומה (המוגזמת יש לומר) של צוות הסדרה וגם מסביר את משמעות השם של הדוקו כהומאז' למשפט הפותח את שירו המוכר של בארני, ניגשים לעניין. הסיפור מתחיל בשריל ליץ', אמא שחיפשה דרך להעסיק את בנה הסקרן בן השנתיים פטריק, בתקופה שלא היו אייפונים או יותר מדי ערוצים מתוחכמים לילדים. האמא הצעירה מחליטה ליצור סדרת טלוויזיה לילדים, אחת כזו שתצליח לתפוס את תשומת ליבם. אחרי כמה גלגולים התקבלה צורת הדינוזאור שהבחירה בו היא ניגוד מעניין - מצד אחד יצור אכזרי שילדים אוהבים בגלל המפלצתיות שבו ומאידך נעשתה כאן עבודה להפוך אותו ליצור חברותי ואוהב.

[*]

מהר מאוד בארני הגשים את הייעוד שלו בקרב הקהל הצעיר. הילדים מאוד אהבו אותו, ההורים? קצת פחות. במחשבה ראשונית ייתכן כי כל האהבה והלבביות שהתאמצו כל כך להציג על המסך הייתה יותר מדי בשביל המבוגרים ואפשר להבין למה. דינוזאור סגול ונוירוטי שהמטרה שלו היא להפיץ אהבה, יכול בקלות להפוך ללעג ואפילו לדמות שמתויגת כמעיקה בעיני הקהל המבוגר יותר.

זהו אחד ההסברים שאנחנו מקבלים בדוקו הזה והוא הראשון בשרשרת של כאלה שיבואו כניסיון לספק מענה לשאלה שעליה הסדרה מתבססת. בשלב מסוים נטען כי "הדברים שהרגיעו את הילדים פשוט שיגעו את המבוגרים" וש"מדובר בהומור לילדים שנוצר על ידי מבוגרים, אחד כזה שמראש הם לא יכלו לסבול". אלו השערות נחמדות, אבל אף אחת מהן לא ברורה או מעניינת מספיק כדי שיתפתח שיח וחקר של כל אחת מהן בתקווה שאולי נקבל מענה אמיתי. בהמשך הדוקו אנחנו ממשיכים לקבל סקירה על איך הדינוזאור נתפס ברחבי העולם - בממד הגרפי, הוא מלא בתמונות וסרטונים של הדינוזאור האומלל כשהוא ירוי, מוכה, עולה באש או כל אימג' אחר שתוכלו למצוא באינטרנט. אנחנו לומדים על קבוצות תמיכה להורים שונאי בארני בדמות ניוזלטר ושמועות חסרות בסיס שהקיפו אותו; כמו קישור ללהט"ביות בעידן האיידס, טענות שמגדירות אותו כמנהיג כת של ילדים, האשמות בפדופיליה וגם בסחר בסמים שהוחבאו בזנב שלו.

הקווים של כל אחת מהספקולציות שמוצגות להתנהגות הזו לא מתחברים עד הסוף, לעתים אפילו קצת נדחפים בכוח והתגובות של המרואיינים בו לאורך כל הדרך מאולצות. זה מורגש באופן מובהק כשעולה לשיח נושא חייו המסתוריים של פטריק, בנה של שריל. החלק השני נפתח באופן דרמטי עם אזכורים לעובדה שהוא עבר שינוי אפל ומסתורי וככל הנראה גם ביצע פשעים בדרך. חיטוט קטן ברחבי האינטרנט יחשוף שהוא ירה בשכן שלו לפני כמה שנים. באופן הגיוני לבארני הייתה השפעה על המשפחה של יוצרת הסדרה, אך גם הניסיון להביא את החיים האישיים למסך, כושל כשלא מתעמקים בו עד הסוף.

בארני נתן לקהל שלו את מה שהוא רצה ונראה שיוצרי הסדרה רצו גם הם ליצור אפקט דומה. במשך שעתיים שמחולקות לשני פרקים, הסדרה מנסה להציג את השנאה לבארני ולקשר אותה לנזק שהוא השאיר אחריו, גם אם הקשר לא בהכרח קיים כמו שהם מתעקשים להציג אותו. הסדרה בנויה בצורה שתואמת את הנרטיב הכאוטי שירצה את הטרולים באינטרנט. זה תוצר של רצון לספק חברה אובססיבית יותר מאשר רצון וערך עיתונאי לחקר האמת. לא בארני ולא שריל אשמים בתוצאות ובנזקים שיוחסו לו, אלא התקופה והמקום של תרבות השנאה והציניות בחברה, רעיונות שהיו מנוגדים לכל מה שבארני ייצג. אבל זה כבר מאוחר מדי, כי אנשים התמכרו לשנאה וההוכחה המוחצת לכך היא סדרה תיעודית שמתנהגת כאילו חשפה פשע אפל וגדול, למרות שאין בכלל אחד כזה.

הסדרה הדוקומנטרית "אני אוהב אותך, אתה שונא אותי" זמינה לצפייה ב-yes דוקו וב-yes VOD. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן