מהיצ'קוק ועד ג'ים קארי: ההחמצות הגדולות של האוסקר

לאורך 94 שנות קיומה, המון חצי ביקורת הופנו כלפי האקדמיה לקולנוע על בחירת המועמדים והזוכים בקטגוריות השונות. יחסית לגוף האמון על מדעי הקולנוע וקידומו, נראה שהרבה פעמים אין לו את היכולת לזהות את היצירות הבולטות באמת, כאלה שהקדימו את זמנן ותרמו רבות להתפתחות הקולנוע כפי שאנחנו מכירים היום. באקדמיה אוהבים להתרברב ולחגוג את עצמם לעייפה עם מונטאז'ים של קלאסיקות, זוכי עבר ורגעים מרגשים מטקסים היסטוריים, אבל גם טעויות ומבוכות לא חסר. לפעמים הכרזה על זוכה מתוך המעטפה הלא נכונה פחות מביכה בדיעבד מהשם שלא ראוי לזכות שנשלף מהמעטפה הנכונה, וכאלה יש לנו בשפע.

"האזרח קיין", אחד מעמודי התווך של הקולנוע והסרט שעד היום מגיע לפסגה של רשימות רבות של הסרטים הטובים בכל הזמנים, לא היה מספיק טוב עבור האקדמיה בשנת 1942. האפוס של אורסון וולס הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר ל"מה יפית עמק נוי", סרט שספק אם מישהו זוכר היום. וולס, שכתב, ביים ושיחק בתפקיד הראשי, הסתפק בפסלון על תסריט, היחיד שהסרט זכה בו. השמועה מספרת שאיש העסקים ויליאם רנדולף הרסט, שעליו כביכול מבוססת הדמות של האזרח קיין, השקיע משאבים רבים בדיכוי הסרט ומניעת הצלחתו. באותו לילה וולס זכה לקריאות בוז בטקס האוסקר, מה שאומר שהשליליות של הרסט הצליחה לחלחל לתודעה ההוליוודית.

גורל דומה חיכה ב-1953 לקלאסיקה על-זמנית אחרת, "שיר אשיר בגשם". לא יאומן שלא רק הסרט לא זכה באף אוסקר, אלא בכלל לא היה מועמד בקטגוריות החשובות. רק שתי מועמדויות, בקטגוריות שחקנית משנה ומוזיקה, זה מה שחשבו באקדמיה שהסרט שווה. לצפות בו שוב ושוב, להנות ולא להאמין. יצירת מופת אחרת, "ורטיגו", שהביאה לעולם את שיטת הצילום המהפכנית "דולי זום", וב-2012 הוכרה כסרט הכי טוב בכל הזמנים על ידי המכון הבריטי לקולנוע, קיבלה מועמדות לאוסקר רק עבור סאונד ותפאורה. גם "אלה חיים נפלאים", מהסרטים האהובים, המשפיעים והמוקרנים ביותר עד היום, חזר הביתה עם 0 זכיות מתוך 5 מועמדויות.

[*]

ואם כבר דיברנו על היצ'קוק, האם הגיוני שהבמאי של "ורטיגו", "פסיכו", "הציפורים", "חלון אחורי" ו"מזימות בינלאומיות" מעולם לא זכה באוסקר על בימוי? או האם הגיוני שצ'רלי צ'פלין, עם כל פועלו בכתיבה, בימוי ומשחק יזכה באוסקר התחרותי היחידי שלו דווקא על פסקול? כנ"ל סטנלי קובריק, שתרומתו לקולנוע לא ניתנת לכימות, זכה באוסקר היחיד שלו על אפקטים מיוחדים ב"2001: האודיסאה לחלל". ברשימת הבמאים ש"בנו" את הקולנוע אך מעולם לא זכו באוסקר על בימוי ניתן למצוא את דיוויד לינץ', רוברט אלטמן, פדריקו פליני, אינגמר ברגמן, רידלי סקוט, סידני לומט וקוונטין טרנטינו. האקדמיה מודעת לרוב לפשלות של עצמה ולעתים מנסה לתקן אותן. הכלי הנפוץ ביותר לתיקון הוא פרס מפעל חיים שניתן ליוצרים ושחקנים מובילים כאשר מגיעים לגיל מופלג מספיק עם הישגים גדולים מספיק, אך ללא פסלון אוסקר על המדף. אלפרד היצ'קוק סיכם את מהות הפרס בצורה הטובה ביותר כאשר כל נאום הזכייה שלו היה: "תודה באמת..." במאי שניצל ברגע האחרון מהכבוד המפוקפק והצליח בסופו של דבר לחטוף את האוסקר התחרותי שמזמן הגיע לו, הוא מרטין סקורסזה. שש פעמים היה סקורסזה מועמד בקטגוריית בימוי וכבר דבק בו מוניטין של לוזר, לפני שסוף סוף זכה על "השתולים". תודה לאקדמיה על תיקון העוול ההיסטורי, אבל האם "השור הזועם", "החברה הטובים" או "נהג מונית" לא היו שווים פסלון?

בגזרת השחקנים המצב לא יותר טוב. קרי גרנט האגדי מעולם לא זכה באוסקר. פיטר או'טול עם שמונה מועמדויות הסתפק לבסוף בפרס מפעל חיים בלבד. גם גלן קלוז עדיין מחכה לאוסקר הראשון אחרי שמונה מועמדויות. ג'ים קרי בהחלט יכול להרגיש מקופח, עם שלוש התעלמויות על שלוש הופעות גדולות, ב"מופע של טרומן", "שמש נצחית בראש צלול" ו"איש על הירח". האקדמיה ידועה באהבתה לטרנספורמציות ושחקנים שיוצאים מאזור הנוחות שלהם לתוך תפקידים חריגים, וזה בדיוק מה שעשה הקומיקאי בשלושה תפקידים דרמטיים, אך לא זכה אפילו למועמדות.

אחת הדוגמאות הבולטות לקבלת החלטות שגויה ו"ייבוש" של שחקן הוא אל פצ'ינו. שבע מועמדויות ללא זכייה לאורך 20 שנות קריירה מפוארת, כשאחת מהן, על "הסנדק 2", נחשבת על ידי רבים להופעה הגדולה ביותר של שחקן בכל הזמנים. על תקן שערוריה, הפרס באותה שנה הלך לארט קרני על תפקידו ב"הארי וטונטו". אי אפשר שלא לתהות האם מדובר בשמירת טינה של האקדמיה על התנהגותו של השחקן בטקס של שנת 1973. אז פצ'ינו הצעיר הועמד לראשונה לאוסקר על תפקידו כמייקל קורלאונה ב"סנדק", בקטגוריית שחקן משנה, אבל האמין שהגיעה לו מועמדות כשחקן ראשי מכיוון שקיבל יותר זמן מסך ממרלון ברנדו, ובמחאה החרים את הטקס. רק ב-1993 זכה באוסקר היחיד שלו, על "ניחוח אישה", כשהוא כבר בן 53 וכמעט מעבר לשיא.

ההיסטוריה של האוסקר רצופה באכזבות, אבל אי אפשר לדבר על חוסר צדק מצד האקדמיה מבלי להזכיר את לאונרדו דיקפריו והמסע המפרך שהסתיים בתיקון מספק. נכון שבכל פעם שהועמד, היה שם מישהו אחר שהגיע לו יותר: ג'יימי פוקס עם "ריי" בשנה של "הטייס", מתיו מקונוהיי עם "מועדון הלקוחות של דאלאס" בשנה של "הזאב מוול סטריט", פורסט וויטקר עם "המלך האחרון של סקוטלנד" בשנה של "לגעת ביהלום". אבל איפה המועמדות על "טיטניק" בקטגוריית שחקן כשהסרט כולו מקבל 11 מועמדויות? איפה המועמדויות על תפקידים עצומים כמו "חלון פנורמי", "השתולים", "תפוס אותי אם תוכל", "שאטר איילנד", "כנופיות ניו יורק"? על "ג'אנגו", ריבונו של עולם? את אנחת הרווחה העולמית אפשר היה להרגיש ברחבי האינטרנט עם הזכייה בפסלון הנכסף על "האיש שנולד מחדש". האקדמיה טעתה והאקדמיה תיקנה, עד הפעם הבאה.

לכל הכתבות על טקס האוסקר ה-94 >> לחצו כאן