פסטיבל הקולנוע ירושלים: ההמלצות של יאיר הוכנר

שני סרטים ישראלים שלוקחים חלק בתחרות התיעודית הן יצירות מאוד שונות, אך כל אחת חזקה מאוד ומספרת סיפור אחר על המדינה שאנחנו חיים בה וההיסטוריה שלנו כעם. "סבוי" , סרטה עוצר הנשימה של זהר וגנר, הוא דוקו-דרמה סוחף המתאר את פיגוע הטרור הקטלני שהתרחש ב-1975. הסרט מתואר דרך עיניה של כוכבה לוי, עקרת בית בת 31, שמוצאת את עצמה בבית מלון סבוי בת"א בזמן הפיגוע המפורסם ונלקחת כבת ערובה.

בעזרת שליטתה בשפה הערבית היא הופכת למתורגמנית ומתווכת בין חוליית הטרור לכוחות הצבא המכתרים את בית המלון. וגנר מתארת דרך חומרי הקלטה נדירים והיומן של כוכבה את מה שהתחולל באותו לילה איום, אבל גם חושפת את נבכי נפשה של כוכבה. אורך הסרט 78 דקות ואין בו רגע דל. דאנה איבגי המגלמת את כוכבה ועלא דקה המגלם את ראש חוליית הטרור פשוט מעולים.

[*]

(מתוך הסרט "סבוי". צילום: מוש משעלי)

"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", סרטה של רות ולק בהפקתה של יעל פרלוב האגדית שגם ערכה את הסרט, הוא קולנוע תיעודי יותר מסורתי המביא אל המסך את סיפורם של זוג אנשים מסתוריים שהתגוררו בבניין מול גן ציבורי ירוק ברמת גן ושמרו על פרטיות וריחוק. השניים מתגלים כמונדק, מפקד קשוח, פרטיזן בן 22, במחתרת "ארמיה קריובה" הפולנית ורעייתו חנה, גם היא פרטיזנית, שהסתירה סוד אפל לא פחות מבעלה. בנם גילה את קורות הוריו רק אחרי שהם נפטרו בעזרת אלבום תמונות, מכתב והקלטות ביד ושם.

התוצאה היא סרט תיעודי החושף רבדים מתוך חייהם של הזוג. היוצרות המוכשרות מנסות לתת ליצירתן נופך שונה בכך שהן משתמשות בצילומים הרבים שמונדק צילם בפולין ובארץ. התוצאה נעה בין הייחודי לרגיל. חוזקתו של הסרט כאשר הוא משתמש רק בתמונות ו-Voice over והופך ליצירה פיוטית ומרהיבה. חולשתו היא דווקא בכל פעם שישנו ראיון עם הבן, מכרים או תיעוד המציאות העכשווית והתנתקות מהפיוטיות של הצילומים. גם אם העשייה נעה בין שני סגנונות קולנועיים תיעודיים שונים זה מזה בתוך יצירה אחת, הסרט עדיין חשוב ומרגש מאוד.

מבחינת הקולנוע הבינלאומי ישנם סרטים רבים שכדאי לצפות בהם: "ימים לוהטים" - סרטו של הבמאי הטורקי אמין אלפר, הוא אחד השיאים של הפסטיבל מבחינתי. מותחן סוחף, חכם, פוליטי וגם מאוד הומו-ארוטי (אין סקס או ערום נועז אבל המתח המיני בין שני הגיבורים בשמיים). אמרה הוא תובע צעיר מטעם משרד המשפטים הטורקי, הנשלח לעיירה קטנה הסובלת מבצורת קשה ושחיתות פוליטית קשה אף יותר. הוא לא מדמיין לעצמו לאיזה תסבוכת הוא נקלע כאשר החליט להתחיל לחקור את האינטרסים של ראש העיר, בנו המפוקפק ואנשי העסקים הסובבים אותם.

זהו סרטו הרביעי של אלפר, שנראה כאילו הוא בכלל ביים מותחן הוליוודי מדויק כמו שדיוויד פינצ'ר היה עושה פעם. רק במקום קרירות וצבעים כחולים, הסרט נצבע בצבעים צהובים, חומים ואדומים של הכפר נטול המים, חם, מהביל מלחות וזיעה שלא נותנים אוויר לנשימה ויוצרים תחושת מחנק. תורם הצילום מסחרר חושים של כריסטוס קרמאניס, העריכה המדויקת והסוף שמשאיר את הקהל ללא נשימה על פתח תהום.

"קורסאז'" - סרטה של הבמאית מארי קרויצר, מזכיר במידה רבה את סרטה של במאית אחרת, סופיה קופולה והלהיט שלה, "מארי אנטואנט". קרויצר מביאה אל המסך הגדול את סיפור חייה של הקיסרית אליזבת, שנודעה בכינוי "סיסי", בהתאם לאופייה המרדני של הקיסרית האוסטרית שלא היססה לנהל רומנים מחוץ לנישואים, להתערב בניהול השוטף של הקיסרות, לזייף התעלפויות, להכריח את משרתותיה להחליף אותה בטקסים רשמיים ועוד גחמות.

גם קרויצר מורדת במוסכמות של הקולנוע התקופתי ומשתמשת במוזיקה עכשווית ובלוקיישנים ואביזרים לא ממש תקופתיים המדגישים בעיקר ניכור ובדידות. התוצאה מזכירה בסגנונה דווקא את הסרט "ספנסר" שביים פבלו לרין על הנסיכה דיאנה. ויקי קריפס ("חוטים נסתרים") בתפקיד הראשי זכתה בפרס השחקנית במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון והיא באמת מאוד מרשימה והסרט נשען כולו על כתפיה.

"לא גיבור של אף אחד" - סרטו החדש של אלן גירודי ("זרים על שפת האגם") הוא מאוד חריג בקריירה של הקולנוען הצרפתי. מדובר בסאטירה חברתית ופוליטית, פרועה וסקסית, אבל פחות נועזת מסרטיו הקודמים למרות שיש עירום וקצת מין חושפני. העלילה עוקבת אחרי מדריק, איש שיווק המתאהב בזונה מבוגרת ממנו. לאחר פיגוע טרור במרכז העיר, הוא מתיידד עם צעיר ערבי חסר בית המסתתר בבניין שבו מתגורר מדריק מפני חבורת עבריינים ערבים גם הם, הדבר כמובן מעורר גל פרנויה בקרב הדיירים. מדריק דווקא מגלה אמפתיה כלפי המהגר, שמפתח אובססיה אליו. השכנים הצרפתים כמובן מאוד חטטנים. התוצאה משעשעת ומבדרת, גם אם לא יצירת מופת כמו סרטיו הקודמים.

"לא ייאמן, אבל אמיתי" - פסטיבל ירושלים יציג שניים מסרטיו החדשים של הבמאי הצרפתי הפרוע, החכם והמאוד מצחיק קוונטין דופייה ("ראבר", "עור צבי", "שני גברים וזבוב"). אחד מהם הוא "לא ייאמן, אבל אמיתי" - יצירה מהודקת, מדויקת, צנועה, חכמה, עצובה וכל כך מצחיקה באותו הזמן. זוג בורגני רוכש בית פרטי מרשים בפרבר שקט ויוקרתי. במרתף הדירה מחכה להם הפתעה שעתידה לשנות את עולמם, מנהרה שמעבירה אחורה את הזמן בשלושה ימים. יש גם חבר שמתקין פין אלקטרוני ביפן ועוד הברקות אבסורדיות להפליא.

"צל התעתועים" - סרטו של הבמאי הפורטוגלי הניסיוני, ז'ואאו פדרו רודריגז (O Fantasma"") הוא כמו כל סרטיו - חוויה קולנועית חריגה, מפתיעה ולא ממש מיועדת לקהל רחב. אורך הסרט הוא רק 67 דקות, אבל הן מדויקות ומספקות. לא צריך מעבר לזה.

על ערש דווי, נזכר מלך פורטוגל בחוויית נעורים מכוננת ומחרמנת להפליא כאשר היה נסיך צעיר שהחליט למרוד במוסכמות להתגייס למכבי האש חרף התנגדות משפחתו. בתחנת הכיבוי תחת ניהולה של מפקדת קשוחה, בין גברים סקסיים, סצנות ריקוד משעשעות, הוא גם יממש את תשוקותיו המיניות הכמוסות וימצא את אהבת חייו. "צל תעתועים" היא פנטזיה מינית, מוזיקלית, קווירית, שופעת הומור קאמפי עם סצנות מין בוטות.

"אמילי הפושעת" - אולי האכזבה הגדולה שלי מבין כל הסרטים שצפיתי בהם עד כה, אולי בגלל שיש לי חיבה לשחקנית המאוד מפוספסת, אוברי פלאזה ("מחלקת גנים ונוף"), ולשחקן האופי שלצידה תיאו רוסי. מדובר בדרמת פשע שהוקרנה בפסטיבל סאנדנס האחרון וכמו המון סרטים אמריקאים בסאנדנס גם סרט זה לא מממש את הפוטנציאל הגלום בו ונשאר קצת סתום ומתאים יותר לערוצי הסרטים להקרנת לילה מאוחרת. העלילה עוקבת אחר צעירה העובדת במשלוחי מזון ושלל עבודות דחק עד שהיא נתקלת ברשת של הונאות אשראי וסחר במוצרים גנובים. הבמאי ג'ון פאטון פורד שלו זה סרט ראשון ביים סרט לא ממש מותח ופלאזה לא מצליחה ליצור דמות מעוררת הזדהות. הכוונות טובות התוצאה של הסרט קצת פחות.

בפסטיבל גם תוקרן רטרוספקטיבה לבמאי השבדי רובן אוסטלונד כשלצד סרט הפתיחה "משולש העצבות" יוקרן סרטו המועמד לאוסקר הבינ"ל "כוח עליון" . במרכזו של הסרט נמצאת המשפחה השוודית המושלמת. הם יוצאים לחופשת סקי בהרי האלפים הצרפתיים. במהלך ארוחת הצהריים במסעדה המשקיפה על ההרים, מפולת שלגים מתקרבת במהירות למרפסת בה הם יושבים. אב המשפחה נמלט על נפשו ואילו האם נשארת במקום עם שני הילדים הקטנים. אוסטלונד יוצר קומדיה סאטירית עם רבדים דרמטיים פסיכולוגיים לא פשוטים אפילו "ברגמניים", הממוטטים לנגד עינינו את מה שאנחנו מגדירים כזהות גברית. "כוח עליון" היא יצירה עם רעיון חזק ויוצא דופן המזכירה לרגעים את אינגמר ברגמן בשיאו. יש בסרט רגעים בלתי נשכחים אבל הוא גם ארוך מדי וחוזר על עצמו.

עוד סרט ותיק שיוקרן בעותק דיגיטלי משוחזר הוא "עטאש (צימאון)", סרט הביכורים של תאופיק אבו ואיל. זהו סרט שנוגע בשלמות קולנועית לכן לא מפתיע שהוא זכה בפרס הביקורת הבינלאומית בפסטיבל קאן 2004. אין ספק שמדובר בהישג נדיר בקנה מידה ישראלי. התעוזה הקולנועית של תאופיק אבו ואיל, התמונות המרהיבות של אסף סודרי שמצליחות לעורר התפעלות, ביחד עם סיפור קורע לב ומשחק מופתי של שחקנים שלהם זו התנסות ראשונה עם המדיום הקולנועי, יוצרים סרט פוליטי וחברתי אבל קודם כל יצירה קולנועית אנושית שניתן להשוותה לשירה וספרות.

לכל הכתבות והסקירות במתחם הפסטיבל >> לחצו כאן, לאתר הפסטיבל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן