פסטיבל חיפה 2022: ההמלצות והאזהרות של כתבי האתר

המלצות

בתולים - יצירה סוחפת של מאור זגורי שמוכיח כי הוא יוצר שלא מתפשר. סצנות ארוכות (לפעמים מדי) שהזכירו לי במאים טורקיים עכשוויים כנורי בילג'ה ג'ילן. צילום מופלא בלוקיישנים אי שם בדרום הארץ ועלילה מותחת שנעה בין מציאות להזיה. משחק מדהים של מאור לוי בתפקיד נער מתבגר שמגלה את מיניותו. סרט שצפיתי בו לפני כחודשיים ולא עוזב אותי.

הבשורה על פי יהודה - דן וולמן חוזר בסרט שנדמה ולוקח את הצופה למסע במנהרת זמן ומחזיר אותו ל"מחבואים" ו"מיכאל שלי" - יצירותיו המפוארות מלפני שנים רבות. הסרט, שנעשה על פי ספרו של עמוס עוז, עוסק בסטודנט העובר לגור עם אדם מבוגר. התסריט כולל דיאלוגים בשפה שכמותה לא שמעתי מזמן בקולנוע הישראלי. הסיפור מתקדם לאט ודורש סבלנות אך הופעתו האדירה של דורון תבורי מחפה על כך. וולמן מוכיח כי לא נס לחו. זהו עיבוד הולם ליצירה של אחד מגדולי הסופרים בישראל.

ולריה מתחתנת - סרטה השני של מיכל ויניק הינו דרמה קאמרית העוסקת במה שמכונה בארץ "כלות מאוקראינה", כלומר נשים שמגיעות לארץ להתחתן עם גברים ישראלים תמורת כסף. סרט שהולם בך מתחילתו ומראה כמה ויניק התפתחה מאז סרטה הקודם והרגיש, "ברש". לנה פיירפילד (שהיא בעיני תגלית השנה בקולנוע הישראלי) בתפקיד עוצמתי ואיתה יעקב זדה בעוד הופעה מדויקת להפליא. סרט קטן-גדול ובעיקר נוגע ללב.

[*]

השכן שלי אדולף - מה קורה כשניצול שואה בטוח שאדולף היטלר הפך לשכנו בארץ רחוקה? סרט קטן ונוגע ללב עם לא מעט קלישאות של סרטי שואה ומשחק אדיר של השחקני האייקוני הגרמני אודו קייר כמי שנדמה והוא היטלר.

ילדים של אף אחד - עוד סרט מרתק של ארז תדמור על חיים בשוליים של נערים בתל אביב של מטה. תיקי דיין נהדרת ורועי אסף מוכיח שוב כי הוא מבכירי השחקנים הישראלים היום.

לאונורה אדיו - סרטו של פאולו טביאני, הסרט הראשון שהוא עשה מאז מות אחיו ויטוריו, עוסק בסיפור קבורתו של המחזאי האיטלקי הדגול לואיג'י פירנדלו. הסרט עוסק במותו של פירנדלו, אך מתחת לפני השטח מורגש האבל על מותו הטרי של ויטוריו, שהסרט מוקדש לו. מתוך שורת סצנות יפהפיות שמציגות רגעים אנושיים בחן וחסד שרק רוסליני ופליני יכולים להשתוות אליו, טביאני יוצר דיוקן פשוט אך עשיר של השלמה עם אובדן. הלוואי שלרוב הבמאים הצעירים היה חצי מהאומץ והתעוזה שלאיש הזה יש בעשור התשיעי לחייו. (מתי לנג)

יום החתונה – סרט נפלא של הבמאי הפולני ווצ'ק סמרזובסקי שזכה בפסטיבל הקולנוע בטאלין בפרסי הבמאי והתסריט, ובצדק רב. בערב שבו מתחתנת בתו של תעשיין מצליח הכל נדמה ומתפרק. הסב הקשיש נזכר בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה ויש גם סצנה קשה של שריפת יהודים באסם. התעשיין חייב להשיג כסף כדי להתחתן בוגד בכלתו, ניאו-נאצים קוראים להחזיר את פולין לפולנים ומה לא... אולי יש בסרט עודף מידע, אך מדובר ביצירה שהולמת בך כמו בפטיש.

[*] הקופטן הכחול - סרט ממרוקו בבימויה של הבמאית מרים טוזאני שמגיע לחיפה לאחר שהשתתף בתחרות במסגרת 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן. הסרט עוסק בחייט ובאשתו שתופרים קופטנים (לבוש חגיגי המשמש באירועים שונים). הבעל הוא הומו המסתיר את נטייתו המינית והאישה חולת סרטן. כשמגיע תופר חדש לעבוד בחנות, החייט הוותיק יצטרך להילחם ברגשותיו והעניינים יסתבכו. סלאח בכרי המצוין (בנו של מוחמד בכרי) מגלם את גיבור הסרט האיטי והמאוד מחושב הזה.

נוסטלגיה - סרט איטלקי נוגה ומשובח של הבמאי מריו מרטונה על יליד נאפולי שחוזר משנים של גלות מרצון במצרים ומחפש לסגור מעגלים, דבר שיביא לתוצאות טראגיות עבורו. בתפקיד הראשי פיירפרנצ׳סקו פאבינו המצוין (״הבוגד״). מאוד חיבבתי את הסרט הצנוע הזה שמלא בצילומים נהדרים של נאפולי וכולל את הסצנה היפה ביותר שראיתי בסרטי הפסטיבל כשהגיבור רוחץ בגיגית מים גדולה את אמו הקשישה וחסרת הכוחות.

הילד מגן עדן – סרטו של הבמאי השבדי ממוצא מצרי טארק סאלח בכיכובם של השחקנים הישראלים והפלסטינאים תאופיק ברהום, מוחמד בכרי ("מאחורי הסורגים") ומכרם חורי ("מתחת לאף"). זהו מעין "שם הוורד" מוסלמי על בחירת האימאם הראשי של מצרים ועל תככים ושחיתות בשלטון המצרי. המשחק משובח וחורי מפליא בביצועיו כאימאם עיוור. ברהום משכנע כבחור צעיר שמגיע ללמוד באוניברסיטת אל-אזהאר היוקרתית ומסתבך והופך לכלי משחק בידי שירותי הביטחון המצריים. מה שמעניין בסרט המצוין הזה הוא ההצגה המפורטת של הפוליטיקה של הדת במצרים במדינה.

פיסת שמיים - סרטו של מייקל קוך השוויצרי הוא עדות עוצמתית לכוח של הדממה שבטבע. עלילת הסרט סובבת סביב זוג נשוי שחי בהרי שווייץ והקשיים שהוא חווה בעקבות גידול שמתגלה בראשו של הגבר. דימויי הנוף שמתגנבים אל תוך הממד הוויזואלי, ואף אל תוך הדיאלוג יוצרים חוט שמחבר את הסצנות השונות לכדי אורגניזם קולנועי חי ונושם. מדובר בסרט שבו האסתטיקה והנוף משוחחים עם העלילה באופן שמפרה אותה. זה סרט שאינו בשביל כולם, אבל מי שיצליחו להתחבר אליו, יגלו סיפור מצמרר על טבע ואדם, ועל השפעתם ההרסנית לעיתים אחד על השני. (מתי לנג)

אפשר לראות

מבט מבפנים - סרטו החדש של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג׳יו עוסק בשנאת זרים ברומניה של ימינו. כדרכו של מונג׳יו (זוכה דקל הזהב על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים") בפרט והגל החדש הרומני בכלל זהו סרט ברובו איטי מלא דיאלוגים ארוכים ומבטים נוגים. הסיום הלא מאוד ברור של הסרט משאיר הרבה מקום למחשבה על עולם ששונא את האחר ועל גלובליזציה שיש לה גם תופעות לוואי מכוערות.

שמונה הרים - סרט בלגי העוסק בשני חברים טובים בשוויץ בעיירה קטנה אי שם בהרים. זהו סרט עם לא מעט רגעים יפים ובעיקר נופים מהממים של האלפים השוויצריים. שני השחקנים הראשיים טובים מאוד, אבל למה צריך למתוח את העלילה על פני שעתיים וחצי? סרט שיקסום למוצ'ילרים באשר הם ולמי שאהב את ״הולכת רחוק״ עם ריס וויתרספון.

[*]

אשתו של צ'ייקובסקי – סרטו של הבמאי הרוסי הגולה קיריל סרברניקוב עוסק דווקא במי שהייתה אשתו של המלחין הנודע. ראיתי סרטים הרבה יותר טובים של הבמאי המתפוצץ מאנרגיה הזה. סרט עם שחזור תקופתי אפקטיבי ומשחק מצוין במיוחד של השחקנית הראשית. הבעיה היא שהסרט ארוך מדי והארוטיקה שבו נדמית לעיתים כמאולצת. הסרט בסופו של דבר נגע לליבי במיוחד בגלל האפלה שבו והסבל התמידי של גיבוריו.

השתיקה - סרטו השאפתני ביותר של שמי זרחין, שממשיך לפרק ולהרכיב את המשפחה הישראלית לדורותיה. סיפורו של איש תקשורת שבזמן של שינויים פוליטיים אימו מפסיקה לדבר לפתע. לבנה פינקלשטיין ומוריס כהן מצוינים וגם אסתי זקהיים משכנעת. לא האמנתי לרגע לחלק הפוליטי של העלילה דבר שפגם בחוויית הצפייה שלי.

אזהרות

הנפש הטובה - לא התחברתי לסרטו החדש של איתן ענר על מפיקה שעובדת עם חוזר בתשובה על גרסאות מודרניות לסיפורו של שאול המלך. יחד עם זאת, מורן רוזנבלט מוכיחה כי היא אחת השחקניות המוכשרות הפועלות כיום.

אח ואחות - תאונה הקוראת לעצמה סרט. ז'ולייט בינוש כאחות ממורמרת שמחליטה לא לדבר עם אחיה מתוך קנאה ומה שקורה למשפחתה במהלך כמה שנים. קשקוש מקושקש שנמתח כמעט על פני שעתיים. התאפקתי שלא לצאת באמצע.

[*]

מספר 10 - במהלך חזרות להצגת תאטרון מתגלה כי בין אשתו של הבמאי, איזבלה והשחקן הראשי וצעיר גונתר מתחולל רומן סוער. השניים נפגשים בסתר ומסתירים את הקשר ביניהם אפילו מבתו של גונתר שמגיעה לבקרו בהפתעה. "מספר 10" הוא סרטו ה-11 של התסריטאי ובמאי ההולנדי אלכס ואן וורמרדם שידוע בסרטיו האפלוליים. גם סרט זה מתחיל כדרמת תככים רומנטית, בהמשך משנה כיוון והופך למותחן ובסופו טוויסט מרענן מהז'אנר של המדע בדיוני עם תמונת סיום מהפנטת. הרעיון עצמו מעניין ומרענן ומכיל ביקורת על ההתנהלות בחברה ובעיקר על הנצרות, אך הביצוע אינו מספיק שלם. למרות יכולות המשחק המשובחות של השחקנים, הסיפורים מרגישים מאוד תלושים. מרחפים בסרט לא מעט סיפורים, חלקם מיותרים, לא כולם נסגרו ונותרו קצוות פתוחים. לכן התחושה שיוצאים ממנה מהסרט היא של החמצה. (מבקרת: מיכל ליבר רונן)

אלקראס - סרטה החדש של קרלה סימון זכה בפרס 'דב הזהב' לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין האחרון, לדעתי שלא בצדק. הסרט עוסק בסיפורה של משפחה כפרית שחיה בדרום ספרד ומתמודדת עם איום מבחוץ ועם דינמיקות מורכבות מבפנים. סימון שואלת אותנו: מה יקרה כשאיש עסקים חסר לב יבקש לגזול את אדמות הבית הכפרי של המשפחה הזו? אני משיב: אותו דבר שקרה עם משפחה ישראלית. במילים אחרות, הנרטיב של הסרט הזה צפוי ונראה כבר בעשרות סרטים אחרים. אמנם הצילום והנופים בסרט יפים, אבל אין דמות אחת בסרט שהפתיעה או עניינה אותי, ולא היה פיתול תסריטאי אחד (וממילא לא היו מספיק) שגרם לי להתמסר לסרט. (מבקר: מתי לנג)

לכל הכתבות מפסטיבל חיפה >> לחצו כאן