ענת גוב היא דמות עם שיעור קומה כמו שמדמיינים נביאים מפעם

ביוני 2011 עלה על במות תאטרון הקאמרי מחזה סאטירי ומוזיקלי אותו כתבה היוצרת ענת גוב ז"ל וביימה הבמאית וחברתה הטובה, עדנה מזי"א. המחזה מביא את התמודדותה של שחקנית תאטרון מפורסמת (בגילומה של ענת וקסמן) שנכנסת למחלקה אונקולוגית בשלב מאוד מתקדם. בעקבות חשיפתה לנשים השונות בטיפולי הכימותרפיה, המתמודדות אף הן עם המחלה, ולסיפוריהן היא מגיעה לתובנות שונות בנוגע לסרטן. ההצגה זכתה לביקורות נהדרות והועלתה כ-400 פעמים בתאטרון הקאמרי. 12 שנה לאחר מכן, ו-11 שנה לאחר מותה של גוב, עולה הפקה ישראלית-בריטית בבימויים של טל גרניט ושרון מימון ("מיתה טובה") המבוססת על המחזה המצליח.

על מלאכת עיבוד המחזה לתסריט הופקדה התסריטאית רונה תמיר (44). ("ארץ נהדרת", "בלתי הפיך"). בנעוריה למדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב ובתיכון תלמה ילין ושיחקה בתקופה זו בתיאטרון הבימה ואף בסרט "ארץ חדשה" יחד עם אניה בוקשטיין. אך במקום להמשיך בתחום, היא החליטה לנטוש את עולם המשחק ולעבור לצד שני של המצלמה. "כל אחד צריך לדעת במה הוא טוב. שחקן זו אחת המתנות הגדולות ביותר אבל זה מקצוע מאוד קשה. צריך לרצות את זה יותר מהכל וכנראה לא רציתי מספיק", היא מסבירה. תמיר התחילה לכתוב בתחום הדוקומנטרי בטלוויזיה, כתבה בדיחות לרדיו תל אביב, עונה ל'ארץ נהדרת' וגם ל'שליין בלילה'. "באיזשהו שלב חשבתי שאחרי כמה שנים בכתיבה קומית של מערכונים ופאנצ'ים, נשבר לי לכתוב בדיחות על ביבי ורציתי לעבור לתסריטאות של נרטיב ואז התחלתי לעבוד עם סיגל אבין ב'בלתי הפיך'", היא נזכרת.

(תמונה מתוך הסרט "סוף טוב". באדיבות סרטי יונייטד קינג)

בשנת 2012 עזבה רונה לארה"ב יחד עם בן זוגה, אלון בנארי ושני ילדיה ושם היא חיה עד היום. "עברנו בגלל הזדמנות של אלון. נפגשנו בלימודי קולנוע לתואר שני הוא ביים כל מיני סדרות וקיבל הצעה מהסטארט-אפ של יוני בלוך שעושה וידאו אינטראקטיבי להיות ראש תחום יצירה ועברנו. תמיד רצינו". מעבר למדינה אחרת הוא לא פשוט ומלווה בקשיים וחששות. "פחדתי ובאמת הרבה שנים זה היה מאוד קשה מה שטוב שאני גם כותבת באנגלית, אבל זה לקח שנים. וכן, התחלתי מאפס פה. אם היינו תלויים בי כעצמאית שעושה פרויקטים פרילנס, אז ברור שזה לא כלכלי בשום צורה לעשות כזה מעבר", היא משתפת.

הסיבה לראיון בינינו כאמור היא עליית הסרט "סוף טוב" לו כתבה את התסריט. "הסרט לא בעד כן לעשות כימו או לא לעשות כימו. כן למות בלי טיפולים, לא למות. ממש לא. האג'נדה היחידה היא שאין מידה אחת שמתאימה לכולם. יש את אדל שנלחמת עד טיפה הדם האחרונה ויש את ג'וליה שאומרת 'אני רוצה לבחור – תנו לי לקחת את ההחלטה הזאת מה שלא תהיה'", מבהירה רונה.

החיבור שלה למחזה שכתבה גוב קרה הרבה לפני הסרט. "הלכתי כצופה עם אמי ונהניתי ואהבתי, התרגשתי, צחקתי. כשפנו אליי לגבי הדבר הזה אז ידעתי במה מדובר ומאוד אהבתי", היא מספרת. הפנייה נעשתה מחברת פאי סרטים, מהמפיקות טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן שהיו מעוניינות בעיבוד באנגלית ופנו אליה בתור תסריטאית שחיה בארה"ב וכותבת באנגלית. מה חשבת על המחזה של ענת?

"המבט שלה על החיים ועל המוות ומה חשוב ומה לא חשוב – היא פשוט דמות עם שיעור קומה כמו שמדמיינים נביאים מפעם. אריק (קנלר, מנהל עיזבונה) הקליט איתה שיחות לפני מותה ואחר כך יצרו סרט על החיים שלה בצל המוות. היא יושבת שם ומעשנת בשרשרת ומדברת על החיים שלה והיחס למוות ומה חשוב להתעסק ומה לא, מתי היא פוחדת ומתי הפסיקה לפחד. היא אישה כל כך יוצאת דופן".

אנדי מקדואל הרבה יותר סולידית לעומת ענת וקסמן. יש הרבה שינויים שלא היו במחזה.

"יש כל מיני שינויים במחזה – יש מידת ריאליזם שבתיאטרון את לא מחויבת אליה – גם השירים וגם במשחק. בתיאטרון יותר קל לשבור ריאליזם שבקולנוע צריך לשמור עליו. אז השירים התחלפו במין פנטזיות כאלה שהן נמלטות אליהן. הדמות של ננסי לא הייתה במחזה. במחזמר, ובטח במחזמר על סרטן, שאפשר לעגל פינות על ריאליזם – דמות יכולה פשוט לדבר על הבמה ולהגיד מונולוגים. בשלב מוקדם הבנתי שצריך להחצין את הקונפליקט כדי להעביר את זה לקולנוע. בקולנוע דמות לא תתחיל במונולוגים לומר מה עובר עליה. וככה נולדה ננסי וזה חצי שני בתוך ג'וליה שמתאים לתמה הכללית שיש ביצירה הזאת. יש תמה אחת גדולה של בחירה והשנייה היא של חברות נשית ותמיכה ושל אחיות וננסי נולדה מתוך צורך להוציא את הקונפליקט של ג'וליה החוצה באופן שהקולנוע יכול לשאת והוא לא מלאכותי".

מה דעתך על ההחלטה שעושה דמותה של מקדואל בסרט?

"הבחירה היא המפתח. כל מי שמתיימר להגיד צריך ככה או אחרת, אני חושבת שעד שאתה לא נמצא במצב מסוים, אתה לא יודע מה תרצה ומה תחליט. אף אחד לא יכול להחליט על אחר אם זה חיים או לא חיים כי גם האדם עם הקושי הגופני הגדול ביותר עדיין יכול למצוא הנאה ולהפיק ערך ותועלת מהחיים שלו. המבט מהצד שאומר אלה חיים ראויים ואלה לא חיים ראויים, עכשיו צריך לוותר ועכשיו אסור לוותר – זה משהו שאני חושבת שהוא פשוט עקר. 'לתת לחיות ולתת למות', כמו שג'וליה אומרת. אלה החיים שלי וזה המוות שלי. שכל אחד יחליט לעצמו".

למה לא הבאתם את מרגרט קוואלי, בתה של אנדי ששיחקה בסדרה 'עוזרת בית'?

"הבת שלה כבר כוכבת גדולה מאוד ואי אפשר להביא אותה. אנדי בדיוק הגיעה אחרי הצילומים של 'עוזרת בית'. ההחלטה לא לצבוע שיער השתלבה יפה עם הצילומים, לכל התמה של שחקנית שמגלה שהיא בת תמותה בסרט ויורדת מהאולימפוס דמיוני שהייתה בו ומגלה שהיא תמות יום אחד כמו כולם וצריכה להבין מה היא עושה עם זה. אנדי כאדם החליטה להפסיק לצבוע ויצאה מאיזה ארון של פסטיבל קאן שהייתה בו לפני וזה היה מאוד יפה".

איך ידעת מה מתאים לקהל הבינ"ל? עשית תחקיר כלשהו?

"ברור. אני חיה בארה"ב ויש לי ביטוח בריאות אז אני יודעת איך הדברים עובדים ואני גם יודעת איך זה בישראל. כמובן שתחקיר על כימותרפיה בוודאי שעשינו. ועכשיו יש סדרה נוספת שאנחנו עושים על ישראל שעוסקת בסרטן, באמת במקרה".

("שכל אחד יחליט לעצמו". התסריטאית רונה תמיר)

הסדרה עליה היא מדברת, היא "חולי אהבה" שמתוכננת לעלות בפברואר 2024 בקשת ובחודש הקרוב יתחילו הצילומים. הסדרה היא אודות רופאה אונקולוגית, שמגלה שהיא חולה בסרטן ובו זמנית מטפלת במועמד לראשות הממשלה שגם אצלו מתגלה סרטן. את התפקידים הראשיים יגלמו איילת זורר ועמוס תמם ואליהם יצטרפו גם נלי תגר, דנה סמו, מתי סרי ויואב לוי. "זה קאסט חלומות. זה גם סיפור שהתגלגל לפתחנו וחסך לנו קצת תחקיר בזכות הסרט, אבל השאר זה סיפור אחר לגמר ונושאים אחרים לגמרי", היא מספרת בהתרגשות.

ומה הפרויקט הבא?

"יש סרט פופ בארה"ב שאני לא כל כך יכולה לדבר עליו. יש גם סרט שכתבתי עם סאמח זועבי שעשה את 'תל אביב על האש'. כתבנו תסריט וזה צריך להצטלם מתישהו בשנה הקרובה. הוא קורה בישראל על תקופת הקורונה. אני כותבת מלא דברים, ואז עד שהם קורים זה כבר מחוץ לידיים שלי".