Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: כשהייתי המון בטלוויזיה הייתי אדם קצת אחר

השחקן דן שפירא לא חשב שתפקיד ראשי בהצגה "איש הגשם" בתאיטרון הקאמרי יהפוך להיות כה אישי וקרוב למציאות אותה חווה לאחרונה עם מותו של אביו, איש הרדיו מולי שפירא. "אני מרגיש שלא סתם המסע הזה עם 'איש הגשם' קורה עכשיו תוך כדי תהליך העיבוד של הפרידה מאבא. זה מפגיש אצלי משהו עם המציאות של חיי באופן שעוזר לי גם להתמודד עם האובדן. זה מרגש כשחקן לגלם מישהו שאבא שלו לא היה שם בשבילו, בעוד שאבא שלי כן היה שם בשבילי. ללא ספק הפטירה של אבא שלי מציפה כל מיני דברים שקשורים לעולם הרגש, יש בזה אלמנט תרפויטי", הוא מסביר.

שפירא (43) הוא בנם היחיד של כרמלה ומולי שפירא ז"ל, שהיה בעברו מנהל מחלקת תרבות של גלי צה"ל. הוא גדל בתל אביב ואת שירותו הצבאי העביר בלהקה הצבאית של חיל האוויר בזכות כישרונו כפסנתרן ושנות לימודיו הרבות בקונסרבטוריון. למרות שתמיד הייתה לו נטייה למשחק, רק בשירותו הצבאי החל להבין שזה מה שהוא מעוניין לעשות. לאחר שירותו הצבאי, לפני שהחל בלימודי המשחק, הוא ניסה את מזלו באודישן לתפקיד קטן בסרט תיאום כוונות", המבוסס על סיפורו של חיים סבתו ובסופו של דבר, קיבל את התפקיד הראשי.

בסיום לימודי המשחק באוניברסיטת תל אביב, הוא התברג לתיאטרון וקטף בו תפקידים ראשיים, גילם דמויות ראשיות בסדרות טלוויזיה פופולריות והיה רווק מבוקש. מאז הוא הספיק להתחתן, להקים משפחה ולהתקרב ליהדות ולאחרונה הוא פחות ופחות משחק בטלוויזיה. "טלוויזיה היא מסכת של אודישנים שרובם מצולמים וזה דורש המון השקעה. היום אני ניגש למעט מאוד כי לא כל דבר מושך אותי, אז אני מניח שזה אוטומטית יצר מרחק מהמדיום הזה. בנוסף, אני חושב שלפני עשור כשהייתי המון בטלוויזיה הייתי אדם קצת אחר: פחות מגובש ופחות עמוק ממה שאני היום. יצאתי מבית ספר למשחק וישר הייתי מייק בראנט, תפקיד ראשי בהוט, קשת, רשת – אול אובר ואני חושב שלא הייתי מספיק מוכן לזה. כל הנשמה הושקעה בתיאטרון ופחות השקעתי בסדרות ולקחתי את זה כמובן מאליו", הוא משתף.

(דן שפירא ואביו מולי ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה)

הסיבה לראיון בינינו היא ההצגה "איש הגשם" שעלתה בתיאטרון הקאמרי. ההצגה מבוססת על הסרט המצליח וזוכה האוסקר אודות קשר בין שני אחים, ריימונד וצ'ארלי, כשהאחד הוא אוטיסט. בסרט כיכבו טום קרוז ודסטין הופמן וכעת שפירא נכנס לנעליו הגדולות של קרוז. "המסע בין שני אנשים האלה הוא מסע מרתק ואני חושב שזה משהו סימבולי לכל החברה שלנו היום, המקוטבת והקשה, שדווקא פילוג ומקום של קונפליקט הוא הזמנה לאהבה. הקונפליקט של האחים האלה שהופך לאהבה הוא בדיוק מה שקורה היום בחברה שלנו בעיניי. אחים שמגיעים לקונפליקט מאוד גדול, שעשוי להגיע גם לאהבה עם המון ויתור והכלה בין שני הצדדים", הוא מסביר. דן ידוע בכניסתו הטוטלית לדמויות, כשדרך העבודה שלו על הדמות היא "תעשה מה שהוא עושה פיזית ואז תתחיל להבין משהו לגבי החיים שלו". כשגילם את מייק בראנט נסע לפריז ונפגש עם כותבי השירים, המאהבות שלו והאנשים שמייק פגש בחייו. כשגילם את ג'ון פרוקטר הרפתן בהצגה "ציד המכשפות" היה נוסע כל יום בחמש בבוקר לכפר הירוק וחולב פרות. אבל כיום במצב המשפחתי שבו הוא נמצא הוא לא יכול לקחת הפסקה של מספר חודשים ולהתנתק מהעולם. "יש לי ילדים לאסוף מהגן או מבית הספר. אני צריך להיות בתוך המסגרת שהיא היום מאוד חשובה לי, שזו המסגרת של החיים. אבל אני כן חושב שמשהו מהדבר הזה נשאר בטבע שלי וגם היום כשאני עובד, אני מחפש את המקומות האלה בפנים ולא צריך לנסוע לפריז או ללונדון או לאפריקה".

איך עבדת על דמותו של צ'ארלי?

"אני חושב שהנקודה המרכזית פה בשבילי היא משחק של מה היה קורה אם הייתי מגלה אח היום באמצע החיים. המחשבה הזו מעלה הרבה דברים – פתאום צריך להתחלק עם מישהו, פתאום יש מישהו שהוא חלק מהדם שלך שהוא לא ההורים שלך. זו נקודת המוצא המרכזית שלי ולכן זה מסע פנימי ואני לא צריך לנסוע לאמריקה בשביל זה".

היו חלקים בסרט שלא באו לידי ביטוי בהצגה שהיית רוצה שייכנסו?

"אני זוכר שהייתה התלבטות לדפנה הבמאית לגבי הקטע עם הקיסמים שנופלים על הרצפה ואז צ'רלי מגלה שהוא גאון. במחזה יש כמה רגעים כאלה – יש את הקיסמים, הקלפים וזה שהוא זוכר את הספר טלפונים בעל פה והרגיש לנו שבמחזה זה קצת חוזר על עצמו. אני הרגשתי שזה רגע כל כך אייקוני מהסרט, שאי אפשר להוציא מההצגה ובסופו של דבר זה נשאר".

(דן שפירא ודביר בנדק בהצגה "איש הגשם". צילום: כפיר בולוטין)

העזר כנגדו של דן על הבמה הוא השחקן דביר בנדק, שמגלם את ריימונד (התפקיד שגילם דסטין הופמן). זו לא הפעם הראשונה שיצא לו לעבוד עם בנדק. הם שיחקו בעבר בסדרה "הנפילים", אך זו הפעם הראשונה שלהם יחד על במות התיאטרון. "דביר מבחינתי הוא מתנה. מהרגע הראשון קרה משהו מעניין בינינו בעבודה כי כשניגשתי למחזה דמיינתי שהאוטיסט הולך להיות מאוד במצוקה ושאני הולך להרגיע אותו ויצא שבמהלך החזרות זה התהפך. דביר הלך למקום שונה באוטיזם ממה שדסטין עושה בסרט. הוא עטוף בתוך בועה ויש שקט בתוכה. וזה גרם לי באופן מפתיע כל הזמן לנפץ את הבועה ולנסות להגיע אליו ואז אני נהייתי התזזיתי וזה מדהים. מעבר לזה דביר אדם מאוד נעים, קשוב ואפשר לבטוח בו: הוא יציב ולא פוחד וגם יש משהו בהוויה שלו שיכול להיות מסור וטוטאלי בתוך העבודה עצמה אבל כשהעבודה נגמרת יש חיים. אני צריך שיזכירו לי את זה לפעמים וזה נותן פרספקטיבה", הוא צוחק.

איך היה לעבוד עם דפנה זילברג (הבמאית)?

"דפנה עבדה מאוד ברגישות ובהקשבה ובכלל אני חושב שיש לה יכולת גם לחפש עומק ולאפשר לתהליכים עמוקים לקרות. בסופו של דבר 'איש הגשם' זו גם הצגת בידור – זה צריך להיות מצחיק, לגעת ללב וזה שואו. הייתה לה יכולת חזקה לחבר בין האלמנט הבידורי לבין האלמנט האמנותי ולמצוא שפה שהיא גם אמנותית וגם בידורית באותה נשימה".

דן עבר שינוי גדול ב-15 השנים האחרונות – מעבר מתיאטרון בית ליסין לקאמרי, מרווק לאיש משפחה ובשנים האחרונות גם התקרבות ליהדות. "אני פחות נוטה לשים את הדברים בתבניות של הגדרות. אני אוהב לטשטש את ההגדרות על מנת לראות את האדם יותר על שלל המרחבים שלו. אבל אם את שואלת אם התקרבתי ליהדות אז כן, בהחלט – אני לומד יהדות ואני מתפלל ועושה דברים שקשורים בפיוטים שבי", הוא מסביר.

למרות שההתקרבות ליהדות החלה מאז שהתחתן, שפירא טוען שהמגע עם הנושא התחיל הרבה לפני. "אני זוכר שבגיל 21 התחברתי לכל מיני חבר'ה והיינו נוסעים יחד לקברי צדיקים", הוא נזכר. גם אביו ז"ל היה לוקח אותו לבית כנסת ואף היה מתפלל עם סבו שהיה אדם דתי. אשתו לעומת זאת אינה שותפה לאמונתו ונשאלת השאלה – איך מגדלים ילדים במצב הזה?. "בכל העניין של החינוך אני ממש משחרר לה. אני גם לא רוצה לכפות על הילדים שלי איזושהי דרך" , הוא מספר. "גם אני גדלתי בעולם חילוני והייתה לי ילדות טובה. זה דווקא באיזשהו מקום נותן כלים יותר רחבים. אף פעם לא הייתי רק בזה או רק בזה", הוא מוסיף.

(דן שפירא. צילום: כפיר בולוטין)

יש תפקידים שאתה יודע מראש שלא תעשה? למשל עירום?

"אני מניח שכן אבל אני לא חושב שזה העניין. במקרה נקודתי אפשר לפתור את זה לכאן או לכאן, אבל יש דברים שאני לא ניגש אליהם היום לאו דווקא כי זה נוגד את עולמי הפנימי אלא שלא מספיק מעניינים ומושכים אותי".

מה אתה חושב על המצב? זה שינה משהו באמונה?

"המצב הוא בלתי נתפס. אני מרגיש שאנחנו כחברה עוברים סוג של ריפוי מטראומה ותוך כדי הריפוי ממשיכים לספוג כל כך הרבה אבידות וזה כואב ושובר את הלב. יחד עם זאת אנחנו עדים לחוזק שלנו ולחוסן שלנו כעם ולי זה עושה תחושת גאווה וזכות להיות יהודי וישראלי ולחיות בארץ ישראל. מבחינת האמונה אני מרגיש שבעיתות משבר האמונה לפחות אצלי דווקא מתחזקת כי אני מרגיש שמה יש לי עוד חוץ מאמונה? יש מטרה, דרך ושלא לחינם אנחנו חיים. אני ממש מתפלל ומאחל שנדע ימים טובים".

אפרופו ימים טובים, דן מנגן ושר בחודשים האחרונים במופע "ימים טובים פי אלף" בתיאטרון הקאמרי לצד שחקנים נוספים כמו דרור קרן, אולה שור-סלקטר, דורית לב-ארי ועוד. "מדובר במפגש אינטימי עם הקהל עם טקסטים של סופרים ומשוררים בשילוב של מוזיקה כדי לחלוק יחד את הכאב הקולקטיבי ולנסות למצוא מקום של נחמה", הוא מספר.

למרות שהוא לא נראה הרבה על המסכים, הוא מופיע מדי שבוע בתכנית בערוץ 14 עם הרב לאו אותה הוא מנחה וגם ייצא בעתיד דיסק עם שיריו עליו סיים לעבוד. "אני חושב שבסופו של דבר אני גם מוזיקאי. אני גם בוגר הקונסרבטוריון למוזיקה קלאסית ומנגן פסנתר אז הדבר הזה קיים בי ואני גם מופיע המון עם מוזיקה", הוא משתף. אבל בעיקר דן חי את שני העולמות: "אני חצי חילוני חצי דתי, חצי ליטאי חצי תימני – אני חי בפיצול הזה ולכן אני חי כל הזמן בחיבור של החלקים השונים שבי", הוא מודה.