גדולים ביפן: 5 סרטים יפניים ששווה לכם להכיר

1. פרידות (2008)

לקראת טקס האוסקר של שנת 2008, כל ישראלי היה מוכן להישבע על כל רכושו שהסרט שייקח את הפסלון המוזהב הוא לא אחר מהסרט הישראלי "ואלס עם באשיר". אך למרבה התדהמה, הכאב והבלבול, הסרט שזכה היה הסרט היפני "פרידות". עכשיו כשהתאוששנו מהאכזבה, כמעט 13 שנה אחרי, אפשר סוף-סוף להתחיל להסתכל על הסרט היפני בצורה יותר אובייקטיבית.

"פרידות", סרטו של יוג'ירו טקיטה, עוסק בנגן צ'לו מקצועי שמחליט להתחיל לעבוד בעבודה לא שגרתית: הוא מכין מתים להלווייתם. הסרט עוסק במפגשים מינוריים עם דמויות שמתמודדות בדרכן עם הפרידה הגדולה מכולן, המוות. אמנם לא מדובר בסרט מז'ורי או יוצא דופן במיוחד, אבל השקט המיוחד של הסרט והסבלנות שלו מובילים לחוויית צפייה מספקת ומעניינת. האם זה סרט שווה צפייה? בהחלט. האם ארי פולמן ומדינת ישראל נגנבו מהפסלון שהגיע להם? בוודאי.

2. המסע המופלא (2001)

מה לא נאמר על במאי האנימה המופלא היאו מיאזאקי. מעטים הם הבמאים שגורמים לנו דרך סרטיהם לחוות רגש שלא נחווה לפני. הרי ארסנל הרגשות האנושי די מוגבל, ורוב הסרטים נעים בין קצוות העצב והשמחה. אבל מיאזאקי נוגע בנקודות שאף יוצר לא נגע בהם לפני כן: אווירה חלומית וקסומה שורה על סרטיו, ותחושה לא ברורה של מוות ולידה מחדש.

ביצירת המופת שלו, "המסע המופלא", מיאזאקי מספר את סיפורה של ילדה צעירה שיוצאת למסע בארץ רפאים בשביל למצוא תרופה שתציל את הוריה, שהפכו לחזירים בעקבות קללה אכזרית. הסרט, שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, הוא פסגת היצירה של מיאזאקי, ואיכשהו הוא מצליח לגלות לנו פלאים חדשים בכל צפייה. מעבר ליופיו עוצר הנשימה של "המסע המופלא", זהו בעצם שיר אהבה לילדות: הקריסה של עולם המציאות אל תוך עולם הפנטזיה של הסרט מדמה את הקריסה הבלתי נמנעת של המציאות הממשית אל תוך הדמיון הילדותי הפורה. כמו כל סרט טוב שמכוון לקהל צעיר, מבוגרים ימצאו פה הרבה על מה להתענג.

3. סיפור משפחתי (2013)

הירוקאזו קורה-אדה הוא המלך הבלתי מעורער של הקולנוע היפני המודרני. סרטיו הרגישים והייחודיים מהדהדים את קולו של הבמאי היפני יאסוהירו אוזו, שעליו מבקר הקולנוע האגדי רוג'ר איברט אמר את המשפט שמתאים על קורה-אדה: "הוא יותר מבמאי טוב בעיניי, הוא חבר". אמנם מעמדו כבמאי בכיר בזירה הבינלאומית ברור כבר מתחילת שנות האלפיים, קורה-אדה לא זכה באף פרס משמעותי בזירה הבינלאומית עד לשנת 2017, אז סרטו "סיפור משפחתי" זכה בדקל הזהב.

סרט זה עוסק במשפחה דלת אמצעים שמתעסקת בגניבת אוכל מחנויות, שמוצאת ילדה קטנה ומחליטה לאמץ אותה. הסרט מתעסק בעדינות במרקם היחסים בין המשפחה, וכן ביחסים של המשפחה עם העולם החיצוני והמנוכר. נחמד לראות את סרט זה כמעין תמונה נגדית ל"פרזיטים". גם "פרזיטים" הוא סרט אסייתי שעוסק במשפחה ומבקש למתוח ביקורת חברתית חריפה. אבל צריך להדגיש את ההבדל המשמעותי בין היצירות: בונג ג'ון הו בוחר בארסיות, ואילו קורה אידה, כדרכו, מעדיף את השקט.

4. באטל רויאל (2000)

מכירים "משחקי הרעב"? אז דמיינו את זה ביפנית ועל סטרואידים. כשהסרט "באטל רויאל" יצא בשנת 2000 רבים לא שמו לב אליו. הוא לא קטף שום פרס משמעותי ולא טיפס לרשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה של מבקרי הקולנוע החשובים. אך עם השנים, הסרט רכש מעמד של סרט קאלט, ורכש לעצמו לפחות מעריץ משמעותי אחד: קוונטין טרנטינו שהכריז כי זהו אחד מהסרטים הטובים של שנות האלפיים.

הסרט עוסק בחבורה של נערים בכיתה ט' שהממשלה היפנית כולאת במתקן בכדי שיילחמו אחד בשני בקרב עד המוות. על פניו פרמיס פשוט ולא כל כך מעניין, אבל העומקים הפסיכולוגיים של הסרט הופכים אותו ליותר מסרט 'פורנו אלימות'. יחד עם זאת, בהחלט מדובר באחד מהסרטים האלימים שתראו בחייכם. אם אתם אנשים עם לב חלש, זה לא הסרט בשבילכם, אבל אם אהבתם את "משחקי הרעב" ואת סרטי "הטיהור", אין לי ספק שהסרט הזה יקרוץ לכם.

5. הלהב של בן האלמוות (2017)

טקאשי מיקה הוא במאי יפני פורה עד כדי גיחוך. בגיל 60, הוא מחזיק בממוצע שנתי של כמעט שלושה סרטים בשנה. הלוואי עלינו. מובן מאליו שעם הספק כזה, הרמה הקולנועית לא תהיה אחידה. ובכל זאת, בתוך רצף הסרטים הבלתי נפסק, יש כמה פנינות ששווה לנצור. אחת מפנינות אלה הוא סרט הסמוראים "הלהב של בן האלמוות".

מיקה מספר את סיפורו של סמוראי בן-אלמוות שיוצא למשימה יחד עם עלמה צעירה בכדי לנקום באלו שרצחו באביה. אמנם ז'אנר סרטי הסמוראים הוא ז'אנר בעל היסטוריה עשירה ומכובדת (במילה אחת: קורסאווה), אך נדמה שטקאשי מיקה עושה עם הז'אנר מה שהוא רוצה, והסרט מזכיר יותר סרט אקשן הוליוודי מאשר סרט יפני מסורתי. אבל זה לא דבר רע. מדובר בסרט כיפי ומעניין, עם סצנות אקשן אלימות ומדממות. אם אתם מחפשים קולנוע יפני אותנטי, לא תמצאו אותו כאן. אבל למי אכפת מאותנטיות כשקרבות סמוראים ממלאים את המסך?