Seret מהעבר: 20 שנה לבאולינג לקולומביין

את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט ''באולינג לקולומביין'' אני אף פעם לא אשכח – אמא שלי השיגה קלטת VHS של הסרט, ולקראת גיל 10 צפיתי בו לראשונה. יש סצנה אחת שלא יצאה לי מהראש במשך שנים, כזו שהפחידה אותי עד עמקי נשמתי: קטעי הווידאו הבלעדיים של אריק האריס ודילן קלבולד, כשהם מחליפים מחסניות ועל הדרך גם מנהלים שיח קטן ביניהם בזמן שהם מתהלכים בשאננות בתוך מתחם הקפטריה של תיכון "קולומביין" בקולורדו. רק כמה דקות לפני זה, הם רצחו באכזריות 12 תלמידים ומורה אחד והיממו את אמריקה כולה.

הטבח הנוראי, העלה אין ספור שאלות שעל חלקן אין יותר מידי תשובות, אבל שאלה אחת חשובה ביותר ניצבה בראש – "האם זה יכול היה להימנע?". זו השאלה אותה הבמאי מייקל מור מנסה להבין בסרט הדוקומנטרי, זוכה האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, שיצא היום לפני 20 שנה. מור, שידוע כיוצר סרטים שנון ואקטיביסט שלא מפחד להתערב רגשית בנושאים בהם הוא עוסק, לא היסס במהלך הקריירה שלו לגעת גם בנושאים שלאף אחד אין "חשק" לגעת בהם. בתחילת הקריירה שלו הוא עשה את המוות ליצרני הרכבים של מדינת מישיגן והדרך בה הם הפקירו את אלפי העובדים שהעסיקו. בהמשך הקריירה שלו הוא התנגח עם ג'ורג' בוש הבן ולא היסס גם לצאת נגד דונלד טראמפ.

[*]

אבל אם יש סרט אחד שבו הוא התעלה לרמות הכי גבוהות של יצירת תעודה דוקומנטרית, זהו ללא ספק "באולינג לקולומביין". במהלך הסרט מגיע מור לעיירה הקטנה ממנה הגיעו צמד היורים בתיכון, תוך שהוא מנסה להביא בפנינו את האווירה הכללית בה גדלו שני הבנים. במקום בו הנשק הוא כלי חובה בבית כמו מים ואוכל, וכאשר סבתות זקנות מתלהבות מאקדחי גלוק ורובה צלפים בתערוכת נשקים כאילו היו ירקות בסופר, מה הפלא ששני נערים יחליטו לקחת נשק ומטעני צינור לבית הספר שלהם ולרסס לכל עבר.

מור, שלא מגיע רק בתור זה שמאשים אלא גם זה שמנסה להבין, לא מסתיר מאיתנו את העבודה שהאריס וקלבולד אכן חוו בריונות בבית הספר. עם זאת, במהלך הצפייה בסרט קשה שלא לשים לב לכך שבאמריקה רכישת נשק ושימוש בו היא דרך "לגיטימית" ליישב סכסוכים. אמנם קשה לי להסכים ברמה מסוימת עם הניסיון של מור לשייך את השימוש בנשק לכך שמשפחות הנערים וסביבתם עבדו במפעלים של חברת הנשק הענקית "לוקהיד-מרטין". זה נראה לי כמו חיבור פשטני מדי, שכן אם נסתכל רגע על הארץ שלנו – רבים עובדים סביב חברות שעוסקות בנשק (התעשייה האווירית, אלביט וכד'), ופה אנשים לא קמים בבוקר ולוקחים רובה עוזי לבית הספר.

עד כמה שהצפייה בסרט היא חוויה מפכחת ומעניינת, היא באותה המידה ואפילו יותר גם מתסכלת מאוד. גם היום, אירועי הירי ההמוניים בחברה האמריקאית לא פסקו לרגע וכל ניסיון לבצע הגבלות על מכירת נשק, נתקל בהתנגדות גורפת של לובי הנשק והמפלגה הרפובליקנית. כאן נמצאת ההבנה הכה מתסכלת: זה לא שהאריס וקלבולד לא שפויים, אלא להפך – מרגיש שהם היו צלולים ומחושבים מאי פעם, מפומפמים באג'נדה אמריקאית ובמשיכה אותנטית לאלימות.

האלימות נמצאת בכל מקום מסביבנו, היא חלק אינטגרלי בחיינו ובתכנים אותם אנחנו צורכים על בסיס יומי בטלוויזיה. לנוכח העומס הלא סביר שמחלחל למוחנו בכל כניסה פשוטה לרשתות החברתיות או צפייה במהדורת החדשות, נראה כי יצירות חשובות כמו "באולינג לקולומביין" הם תרופת המנע המפכחת שכולנו צריכים. זה בדיוק מה שמציב את הסרט כאחד מהסרטים התיעודיים החשובים שנעשו אי פעם.