טרנטינו בן 60: דירוג עשרת הסרטים של הבמאי האהוב

10. חסין מוות (2007)

הסרט בכיכובו של קורט ראסל כנהג מאצ'ו אלים וחסר מעצורים הוא כנראה הבחירה הברורה לתחתית רשימת דירוג סרטיו של טרנטינו. החלק הראשון בפרויקט "גריינדהאוס" שביים לצד חברו רוברט רודריגז, שאמור לשחזר את הקולנוע שטרנטינו נהג לראות בתור ילד - הפקות זולות שלא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. אולי "חסין מוות" עוד יקבל משמעות והערכה שונה בהמשך, אבל כעת הוא הסרט הכי פחות מיוחד של טרנטינו. הרעיון שלו בתיאוריה נשמע מעניין, אבל הוא לא עובד כל כך על המסך הגדול. הוא מרגיש מעט קרינג'י בחלקים מסוימים ומיותר באחרים, ועם זאת דואג לספק את הצופים במרדפי מכוניות מלאי אדרנלין והרבה, הרבה דם.

9. ג'קי בראון (1997)

בין כל סרטי טרנטינו המלאים באלימות רבה ובדמויות בדיוניות, נמצא הסרט שנופל בין הכיסאות ולא מצליח להתבלט – "ג'קי בראון", מותחן קלאסי עם סיפור נחמד שכבר ראינו מספר פעמים בעבר ועלילה צפויה. הסרט מבוסס על רומן בשם " Rum Punch" העוסק בדיילת שנעצרת על הברחת כספים ועוזרת למצוא את סוחר הנשק שאחראי על ההעברה. לסרט חסרה המקוריות והמגע של טרנטינו, הוא עמוס בדיאלוגים ארוכים מדי ואני מתקשה לראות את עצמי יושב וצופה בו שוב. כן, גם סמואל ל. ג'קסון מקלל לא מצליח להציל את הסרט.

8. שמונת השנואים (2015)

אי שם ב-2015 בין רצף של כמה להיטים גדולים יצא הסרט "שמונת השנואים", שכשמו כן הוא עוסק בשמונה אנשים שלא קל לחבב, הנאלצים להסתדר אחד עם השני בתוך בקתת עץ כשהם מסתתרים מסופת שלגים עזה ומסוכנת. הסרט מתקדם לאט מאוד, במהלכו לומדות הדמויות לשנוא אחד את השני ולנסות לפגוע בדיירים האחרים. הסרט לא רע בשום מובן, הוא מכיל את אחד מהקאסטים העשירים ביותר מהסרטים של טרנטינו ועם זאת הוא לדעתי הסרט הנשכח ביותר שלו. אני לא חושב שאני יודע לצטט משפט אחד מהסרט וצפייה חוזרת בו לא תהיה פשוטה במיוחד, שכן הוא ארוך מאוד ומתרחש במקום אחד בלבד.

7. להרוג את ביל: חלק 2 (2004)

ההמשך המהנה יצא כחלק נפרד בשל משך ההקרנה הארוך שיצרו עשרת הפרקים שהסרט מורכב מהם. "להרוג את ביל 2" ממשיך את סיפורה של ה"כלה" (אומה תורמן) במסע ההרג שלה אחר חברי הכנופיה של ביל, שלקחו חלק בטבח שעשו בחתונתה מספר שנים מוקדם יותר. הכוריאוגרפיה מהנה לצפייה, והצילום, הסאונד והעריכה בסרט בדומה לחלק הראשון לוקחים השראה מהקולנוע היפני. החזרתיות של הסרט והסוף שכמעט ולא עומד בציפייה הם שגורמים לו בעיניי להיות פחות טוב מהראשון. 6. כלבי אשמורת (1992)

הסרט הראשון בבימויו של טרנטינו. שוד של חבורת פושעים שהסתבך גורם ליריבות ועוינות ביניהם כאשר הם מוצאים את עצמם מתחבאים במחסן נטוש, פצועים ומדממים למוות ומנסים להבין מי מתוך הצוות הלשין ושיתף פעולה עם המשטרה. כמו מרבית סרטיו הבאים של טרנטינו, הסרט אינו ליניארי; לצד המתרחש בתוך המחסן שבו מנסים השודדים להצביע על האשם, עולות סצנות המסבירות את מהלך השוד, מה שקדם לו ומה שהוביל למצב הנוכחי. הוכחה שעם מספיק אהבה לקולנוע ותקציב נמוך מאוד אפשר ליצור סרט פשוט אך מקורי שייזכר לדורות ועומד במבחן הזמן. ועוד לא דיברנו על סצנת חיתוך האוזן.

5. להרוג את ביל: חלק 1 (2003)

הסרט הראשון שראיתי של טרנטינו, או לפחות ניסיתי. בצפייה הראשונה הרגשתי שהוא מבולגן ומגוחך ופשוט לא הצלחתי להתחבר אליו. עם השנים וההחלטה לתת לו ניסיון נוסף הבנתי שטעיתי ובענק - מדובר באחד מסרטי הפעולה הטובים ביותר. הרקע והבנייה האיטית של "הכלה" (אומה תורמן) רק עוזרים לסצנת הקרב בסוף ולסרט ההמשך להיות מספקים ומרגשים ולתחושת ההתמכרות להרג בכל פעם כשהכלה מניפה את החרב.

"להרוג את ביל" הוא סרט מצוין, והקרב שבסוף הסרט שינה את ההשקפה שלי על סרטי אקשן ומאז אני משווה אליה כל סצנת לחימה שאני רואה בקולנוע. השימוש בשוטים, אפקטים ופעלולים המקובלים בעיקר בסרטי קונג פו מבליטים אותו משאר הסרטים של טרנטינו ובכללי מסרטי האקשן הרבים שנוצרים מדי שנה.

4. היו זמנים בהוליווד (2019)

אחד הסרטים שקיבלו שלא בצדק ביקורות יחסיות שליליות מהמבקרים והמעריצים – "היו זמנים בהוליווד" הוא מכתב אהבה של טרנטינו לקולנוע וביקורת על הוליווד. הסרט מתרחש בסוף שנות ה-60 ובונה לאורכו את הרצח של השחקנית המנוחה שרון טייט (מרגו רובי) בידי הכת של צ'ארלס מנסון -אך לא לפני שהוא מוודא שאנחנו מכירים את ריק דלטון וקליף בות' (ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט) שחקן קולנוע והכפיל שלו המנסים בכוח להישאר רלוונטיים בהוליווד המתחדשת.

דמויות בדויות בסיפור מאוד אמיתי על חיי הזוהר המאוד לא זוהרים של שחקנים בהוליווד, על הקושי וחוסר ההערכה שמקבלים הכפילים והפעלולנים והמשימה הלא פשוטה של למצוא עבודה מספקת בעולם הקולנוע. טרנטינו מראה כמה הוא אוהב ומעריך את התקופה, הוא מכבד אותה וגורם לכל שנייה בסרט להרגיש אותנטית ואמיתית. הוא מציג בנקודת מבט שונה את ילדי הפרחים ומכין את הקרקע לסצנת הסיום שבוראת כפי שהוא אוהב את המציאות מחדש, הוא מפוצץ בלהיטים ופרסומות משנות ה-60 והוא גורם לי להתגעגע לתקופה שלא חייתי בה. מצפייה לצפייה אני מבחין בפרטים ואזכורים נוספים שלא שמתי לב אליהם לפני כן, ולכן אני מוודא לצפות בו פעם נוספת כל כמה זמן.

3.ספרות זולה (1994)

בעיני רבים, "ספרות זולה", סרט הקאלט של טרנטינו שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, צריך להימצא בראש רשימת דירוג סרטי טרנטינו ובצדק - הוא מציג על פניו עלילת פשע מוכרת, המסווה את הקומדיה האירונית שהיא באמת. היא מכילה כמה מהדיאלוגים המעניינים ביותר מסרטיו של טרנטינו (ולא תמיד בשל חוכמתם או הפילוסופיה שהם מציגים), אלימות גרפית לצד הומור שחור ושלושה קווי עלילה לא רציפים שמשדרגים את חוויית הצפייה כולה ועוזרים לטרנטינו להמציא את הקולנוע מחדש.

תמיד כיף לצטט את המשפטים מהסרט, לשמוע את הפלייליסט המדהים שלו ולצפות בו שוב, ושוב ושוב. הסרט הכתיב את קוונטין טרנטינו כאחד מהיוצרים החדשניים, המוערכים והשנונים ביותר, חלוץ הקולנוע הפוסט-מודרני שרבים ניסו לחקות – רובם לא בהצלחה. יש רק משהו אחד שעדיין לא ברור... מה יש בתוך המזוודה?

2. ג'אנגו ללא מעצורים (2012)

סיפורו של עבד שחור בשם ג'אנגו (ג'יימי פוקס) המשוחרר וזוכה להיות אדם חופשי לאחר שנקנה בידי דוקטור שולץ (כריסטוף ואלץ), ביחד הם זוכים לצוד מבוקשים, רוצחים וגזענים, ומנסים לשחרר את בורמהילדה, אשתו של ג'אנגו הנמצאת בבעלותו של סוחר עבדים למטרות "היאבקות שחורים".

הסרט עשוי להישמע כמו עוד מערבון רגיל, אך הוא מתגלה להיות אחד מהסרטים המותחים ועם זאת המשעשעים ביותר של טרנטינו בכך שהוא מציג את נושא העבדות בצורה שטרם נראתה קודם, עם הומור ומסר אנטי גזעני בתחפושת של אלימות והופעות מדהימות של כלל השחקנים, שכל אחת מהן ראויה לזכות בפרס האוסקר. להבדיל משאר הסרטים של טרנטינו הוא ליניארי ופשוט לעקוב אחריו והוא הסרט הראשון שהייתי ממליץ למי שמעוניין לראות את סרטיו של הבמאי.

1. ממזרים חסרי כבוד (2009)

את הסרט האהוב עליי ויצירת המופת של טרנטינו שמרתי לסוף. "ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט הנקמה המושלם, הוא לוקח סיכון רב ומצליח בעיניי להתעלות על מרבית סרטי השואה ומלחמת העולם השנייה, אף על פי שהוא בורא מחדש את ההיסטוריה בחגיגה מדממת שבה היהודים נוקמים בנאצים. מהכתיבה הטרנטינואית לדמויות הצבעוניות והשונות ועד לגילומו יוצא הדופן של כריסטוף ואלץ כקצין ה-SS האנס לאנדה, מהרגע הראשון בו מתנגן "Green Leaves of Summer" ועד סצנת הסיום המושלמת, הסרט הוא אלים, מבעית, מצחיק ומספק יותר מכל סרט אחר של הבמאי.