Seret מהעבר: 10 שנים לשש פעמים

לפני כעשור היה הסרט "שש פעמים" לאבן דרך קולנועית וחברתית בחקרו את הדינמיקות הברוטליות, לעתים קרובות, סביב ליחסים מיניים בין בני נוער בערי גוש דן האמידות. הסרט הכה הדים בעולם הקולנוע והוגדר לא פעם כאוניברסלי; הוא נרכש להפצה מסחרית במדינות רבות, והדבר מעיד על התוקף שיש לו ביחס לסיטואציה גלובלית. הסרט קדם בארבע שנים לפריצתו של גל "מי-טו", אבל אפשר לראות בו חלק מהתודעה שהולידה את הגל הזה. במאי הסרט, יונתן גורפינקל, הפך בבת אחת מבמאי מערכונים ("ארץ נהדרת") ליוצרו של פיצ'ר דרמטי אפל וחדור משמעות, שעוסק באחת הסוגיות הכאובות והמושתקות ביותר בחברתנו.

"שש פעמים" זכה בפרסים שונים ברחבי העולם - בין היתר בפרס "מבט אחר" בפסטיבל הקולנוע סן-סבסטיאן, הרביעי בחשיבותו באירופה - אבל קצר גם קטילות של ממש, ואני מרים גבה: אני סבור שעצם ההפקה הייתה מעשה גדול, ולו רק בשל העזת הסרט בתיאור הישיר של הנושא שהוא עוסק בו - אבל יש גם לומר שהתסריט הוא טוב מאוד, גם אם לא נטול עמימויות, ושהעבודה הקולנועית היא מקצועית ולעתים מעולה. סצנות המין בו, בעלות הפוטנציאל הנפיץ כל כך, כתובות ומבוימות ברגישות רבה ובאופן מהימן.

הסרט עוסק במהלך אירועים חברתי שמוביל את גיבורתו המרכזית, גילי, בגילומה הנוגע של סיון לוי, לשש התנסויות מיניות קשות ונצלניות עם כמה בנים חזקים חברתית - ואולי לא רק איתם - מהתיכון שבו היא לומדת. עלילת הסרט מתרחשת, ושם הוא גם צולם, בהרצליה וברמת השרון; הרבה מהשחקנים בסרט וגם הבמאי שלו גדלו או לפחות למדו בערים אלה. גילוי נאות: עם יציאת הסרט לאקרנים התעקש הבמאי שהסרט מבוסס על לימוד כללי של כמה מאות מקרי ניצול שונים ואינו מתאר מעשה מסוים שהיה. כעבור שנים סיפרה סגל שתסריטה דווקא מבוסס במידה מסויימת על פרשה שארעה באותה שכבה שאני עצמי (ר.ת.) למדתי בה בתיכון.

הסרט כורך בין עיסוק חברתי אופייני בדימוי עצמי, נראות מינית, הצלחה תעסוקתית, גישה בידורית-אגבית לחיים, מסיבות ומוזיקה בעלי אופי משולהב, פורנו, אלכוהול וסמים, הישגיות ספורטיבית, הימורים וסמלי סטטוס - לבין חוסר יכולתה של חברת המבוגרים להעניק חוויית משמעות ושייכות אמיתית לילדים ובני נוער, ולדפוסי התנהגות מינית שצומחים מתוך כל הקומפלקס הזה. גם זו "דת".

מבקרים שונים טענו שתיאור הדמויות בסרט (לפעמים הודגשה הפלקטיות הבלתי מסתברת של דמויות ההורים הנובורישיות) לוקה בחסר קריטי. על כך ארצה להעיר שלוש הערות: הסרט אינו יכול, מחמת קוצר היריעה והתקציב, לתאר הכל. ישנם דברים רבים שיכל רק לרמוז עליהם, והצופה הרגיש יבין את הרמז. שנייה - הסרט אינו מחויב בעצם לתאר את כל המארג החברתי כולו. שלישית - בתור מי שגדל בהרצליה פיתוח ולמד בה, הייתי עד לא פעם לאותו סוג הוויות שטוחות ונטולות אופי, ברוטליות וריקניות שנוכחות הרבה בסרט. אבל נכון הוא גם שהתסריט שופך לא פעם את התינוק עם המים, ושנחוצים היו לעיתים עוד רקע ונפח. רוב הדמויות בסרט הן משועממות; הן מעירות אלה לאלה בחופשיות הערות שמזהות בין ערכו של אדם לבין הופעתו ויכולתו להשיג הישג, או להסב עונג; הן לכודות בעיוורון. הסרט, לפחות מצד הבימוי, לא עוסק בנערה חסרת אונים באופן מוחלט, שנקלעת לסיטואציה של ניצול על ידי כוחות רשע אבסולוטיים. בתחילת הסרט אומרת גילי בהתפעלות על נוף שנפרש לרגליה: "זה נראה בדיוק כמו אל.איי.!...". גם היא חלק מאותה הערצה מוכרת היטב ל"אמריקה", לתרבות גרנדיוזית, בומבסטית, 'זוהרת'. דימוי.

תומר (רועי ניק) ועמרי (אביתר מור), שניים משלושת הנערים המרכזיים בעלילה, אינם באמת זקוקים לאהבה לשיטתם, וגילי, שמבקשת להתקרב אל תומר שמדבר אל ליבה, אינה מספיק יפה בכדי להיות בת הזוג של מי מהם. הם מתמרנים אותה רגשית כדי לספק את יצריהם ועל מנת להעבירה מיד ליד. גילי מבינה זאת בשלב מסוים, ועושה בזה שימוש חלופי, הגם שנואש והתמכרותי, לסיפוק צרכיה החברתיים ואולי אפילו המיניים, גם אם הם חדורי דילמה.

נדמה שכזו היא פשוט המציאות: לשקר, לשחק משחקי כוח כפולים, להשתמש בנערה על פי חוקי הפורנו, לעוט מיד אל איבר המין של הנער האהוב, לחתור לריצוי האחר ולדרוש ריצוי לעצמי. בעולמו של הסרט אתה מתבקש חברתית להוכיח שאתה 'מגניב': כלומר "חי", שאתה בנוי להתמודד עם רעלים חזקים וכוחנות, שאתה לא עושה עניין מדברים, שאתה לא רגיש ועדין מדי; שאתה מעריץ סכנה ויודע לחצות גבולות. גם זה רק דימוי.

כמו כולם, גילי מחפשת רווחה נפשית במקום הלא נכון: בהתחלה ביחסי אהבה עמוקים עם תומר, אבל הוא פשוט אינו שם; ותומר, שסובל מדיכאון וקרע-משפחתי, מחפש אותה בריגושים מיניים חולפים. היא מחפשת אותה בסטטוס חברתי שיאפשר לה לחוש שייכת; והוא בהטבעת יגונו בעישון מריחואנה. הסרט המודרניסטי הזה, יותר משהוא מחפש אשמים, מבקש לחשוף באופן ענייני וחומל את האופן שבו המציאות הנוראה מתנהגת.

ואולם לא אכחיש את אנחת הרווחה שהשמעתי בזמנו כאשר נודע לי ששני נערים משכבתי נעצרו על ידי המשטרה ויעמדו למשפט, אנחת רווחה שמהדהדת בי עד היום. כמו שטוענת סגל, רוב האירועים מהסוג הזה שמתרחשים אצלנו, לא הגיעו אל רשויות החוק. בכל זאת אפשר להמשיך ולשאול: האם אין עמרי ששטוף בפורנוגרפיה ולא קיבל אהבה, אלא רק סחבקיות ותיקוף יתר שובניסטי ושטחי מאביו - כך נרמז - מאמין באמת ובתמים שנשים אוהבות להיות "זונות"? הוא פועל באופן סדיסטי - אבל האם הוא לא סובל מהיותו, בסופו של דבר, דמות טראגי-קומית? אינו מסוגל לחוש רגשות אמיתיים, להיקשר לבני אדם בקשרים משמעותיים?

הוא זקוק לסיפוקים בלי הפוגה - כמה שניות אחרי שהוא חווה אורגזמה, הוא רעב, וחוזר חלילה. ונראה שיש כאן גם פשוט עניין ביולוגי; הגם שדורש הדרכה לוויסות וחינוך כדי להעפיל אל מעליו, ואלה אינם בנמצא. הוריו, שכמעט אינם נוכחים בסרט, מחפשים גם הם רווחה במין, בנראות, בהישגים ובממון, אמנם בצורה יותר בורגנית ומקובלת, כביכול. הם חלק מעולם שהוא שוק אחד גדול של סחורות.

הסרט הכה אותי בתדהמה כשהצליח להעיר בזכרוני אירועים נשכחים; כמה אני עצמי הייתי מותנה כנער באופן בלתי-נסבל וקדחתני, לראות בריגוש מיני מוצא למתחים ולחסכים בלי להבין זאת, גם אם המניפולציות שהפעלתי לא הגיעו עדי טקטיקות כפייה פיזית ופסיכולוגית מהסוג הנורא והפלילי שבסרט. וגם בו יש הבדלים בין אופי מעשי המניפולציה והאינוס: שבת (ניב זילברברג), ה"שמן" מתכנן ומבצע אונס, אבל יש בו גם כמיהה זוגית כלפי גילי, להבדיל מעמרי. הוא אוהב אותה, וגם כופה עצמו עליה באופן הרסני. הוא מזהה אהבה, כמו רבים מאיתנו, עם "סקס". וגילי גם נעתרת לו אבל גם מראה לו, שהוא נמוך דרג ביחס לעמרי, ושהוא… כן, שמן.

הסרט הזכיר לי גם משהו שלא רואים בו: כמה הייתי נתון כנער בעצמי ללחצים מניפולטיביים מצד נערות מסוימות בסביבה, לעשות דברים בתחום המין שבשום אופן לא רציתי לעשות, וכמה העניין החברתי שיחק במקום הזה תפקיד. ובאמת הסרט חושף ברקע קוד פרימיטיבי רחב וכללי מאוד שהוא חלק מהחברה הישראלית: יחסי הכוח המשפילים שרווחים בה בתחומים רבים מאוד.

הפריווילגיות של עמרי, תומר ושבת, התחושה שפשוט מותר ומגיע להם, היא חוויה שאני מכיר, עד גבול מסוים; בקרב חלק מבני העשירים (ה"טובים") שסבבו אותי, היא התרחבה עד כדי כך שחלקם ראו לעצמם לבסוף כדבר מובן מאליו לנצל נערות, ואף להרוג אנשים בשם עליונותם (פרשת דרק רוט למשל). גילי מוליכה שולל את הבחורים בסרט שהיא גרה באותו צד ברחוב שלהם שבו שוכנות הווילות הגדולות - כדי שלא יבוזו לה או כדי שייזהרו בה, וגם בעבור הפרסטיז' - ולא בצד השני, בדירה האפלולית של הוריה המותשים, שחוסר החיוניות שלהם מניע אותה לחפש צבע וחיים במקומות צבועים ומשולהבים.

באין דמות אב נוכח, עמרי המנצל הופך לסוג של אב, שמזהה את חולשת הקורבן נטול דמות ההורה המיטיב וה'גב' המשפחתי; דפוס מיפוי ומניפולציה נפוץ, גם במישורים חברתיים רבים אחרים בישראל. הנערים מחפצנים את גילי, וכשכלו כל הקצין גם היא אותם. והיא מטיחה בפני הוריה את האמת על מומיהם ואזלת ידם באופן מוגזם וכוחני. בעולם שבו אתה מבין שלא תקבל אהבה לשמה, תוכל להדרדר בקלות לחברתיות צינית ורעילה כדי להרגיש חזק וחשוב, פיצוי על היעדר האפשרות לחוש משמעותי, קשור לעולם בקשר בטוח.

מה שאנו רואים בימים אלה בחברה שלנו ובעולם, הוא בעיקר מאבק בין אלימות מוסרית ששואפת ליצור תיקון עולם זועם ולהביא הדברים אל האור, לבין כוחות חברתיים ופוליטיים אלימים שרוצים בריאקציה כמעט מוחלטת להישגי הקידמה. נראה שכמעט כולנו זקוקים ליותר רוך, וליותר אהבה נטולת ביקורתיות ודרישות.