40 שנה לסאנדנס: חמשת הסרטים הגדולים בתולדות הפסטיבל

רציחות פשוטות (1984)

כבר במהדורה הראשונה של "סאנדנס" הופיעה עדות שהכוחות היצירתיים שיוצאים מהפסטיבל כאן כדי להישאר; לראייה, הזוכה הגדול ב-1984 היה "רציחות פשוטות" (“Blood Simple"), סרט הביכורים של זוג אחים צעיר – אית'ן וג'ואל כהן. מי שהיו עד כה עורכיו של חברם סם ריימי ("Evil Dead") הביאו את אותה אימה קיומית, בשילוב הציניות והניהליזם שהם כה אוהבים, לסרטם הראשון – מותחן ניאו-נוארי מסוגנן על צמד אוהבים ברומן סודי, שנרדפים על ידי הבעל הנבגד והחוקר הפרטי חסר המעצורים. התוצאה לא רק הקפיצה את הקריירה של פרנסס מקדורמנד (הנשואה הטרייה לאית'ן), שהיה זה סרטה הראשון, אלא שמה את הצמד היהודי והצנום על המפה בכל הנוגע לקולנוע אינדי אחר ונועז.

סקס, שקרים ווידיאוטייפ (1989)

אם בבמאים נועזים ועצמאיים עסקינן, אין רבים שמתאימים לתיאור הזה יותר מסטיבן סודרברג – במאי שעד עצם היום הזה מביים, כותב, עורך ומצלם לבד, מסתתר לא פעם מאחורי שמות עט, נע בין מותחנים לקומדיות פופולריות ובעיקר חומק מהגדרות. אם כך, אין פלא שאחד הסרטים הגדולים ביותר שיצאו מסאנדנס (וחוגג בימים אלו 35 שנה) הוא דווקא סרט הביכורים של סודרברג.

במחי יד, סודרברג לא רק סייע להתניע את הקריירות הקולנועיות של אנדי מקדואל וג'יימס ספיידר (שעד אז נתפס ככוכב נוער), אלא גם – דרך עלילה על במאי המתעד נשים שמדברות על חיי המין שלהם, רק כדי לגלות שהוא חושף רומן אסור – הקדים את זמנו בדיון על תיעוד עצמי והשלכותיו ובתחושה כי השמיים הם גבול וצנזורה הוליוודית היא נחלת העבר. הקולנוע לפני ואחרי "סקס, שקרים ווידיאוטייפ" אינו אותו הקולנוע.

כלבי אשמורת (1992)

אחד מהבמאים שמגדיר את השחרור החדש של סרטי אינדי לאחר סודרברג הוא אחד בשם קוונטין טרנטינו, שהראה את סרטו הראשון, סרט הפשע "כלבי אשמורת" בסאנדנס 1992 פעמיים: הפעם הראשונה הייתה איומה – עדשת המקרן הייתה מלוכלכת, אורות האולם ירדו ועלו והחשמל נפל כולו באמצע הסרט; הפעם השנייה הייתה טיפה יותר מוצלחת (עדיין היו אלו שיצאו בסצנת האוזן הנודעת לשמצה), אך בעיקר בכך שהצליחה ליצור באזז לגבי אותו במאי צעיר וחצוף. בין ביקור אחד למשנהו ב"קפה זוריק" בת"א, תוכלו לשמוע את טרנטינו מתמרמר עדיין על כך שיצא מאותו פסטיבל נטול פרסים, אך אותה יצירה בוטה ומהפנטת עדיין מחזיקה מעמד, למעלה מ-30 שנה לאחר ההקרנה הקלוקלת, ואת סיפורו של אותו במאי צעיר כולנו כבר מכירים.

וויפלאש (2014)

נקפוץ למעלה מ-20 שנה קדימה, ונגיע לסרט שלא היה בכורת הבימוי של במאי צעיר במיוחד (בן 29 דאז) אבל לחלוטין היה זה שהפך את שמו למקובל בתעשייה; שנתיים לאחר מכן, דמיאן שאזל יהיה לבמאי זוכה האוסקר הצעיר ביותר אי פעם עם "לה לה לנד". מה שהתחיל כסרט קצר, זוכה סאנדנס, בן 18 דקות אודות מתופף מתחיל והמרצה המתעלל שלו, "וויפלאש" הפך שנה מאוחר יותר לדרמה באורך מלא, מגובה בתמיכת הפסטיבל ומפיקים שראו את הכישרון הטמון בשאזל.

הדרמה הקצבית והמותחת, בכיכובם של מיילס טלר וג'יי קיי סימונס, זכתה להקרנה חגיגית בפסטיבל, רכישה חגיגית לא פחות של זכויות ההפצה על-ידי "סוני" ולקמפיין אוסקרים באורך שנה (דבר שקורה לעיתים רחוקות – ביחוד בגלל שעונת הפרסים מתחילה לבצבץ כחצי שנה מאוחר יותר). ההימור על שאזל השתלם, "וויפלאש" זכה ל-3 פרסים בליל האוסקר (כולל את פרס שחקן המשנה לסימונס) ולמקום של כבוד בקאנון של קולנוע המאה ה-21.

תברח (2017)

עוד סרט שהרוויח לבמאי שלו אוסקר (על התסריט המקורי הטוב ביותר), כשאותו אחד התחיל את השנה כקומיקאי אקסצנטרי שידוע רק ליחידי סגולה, הוא "תברח" (“Get Out”) של ג'ורדן פיל. סרט האימה הסאטירי הזה העלה את הדיון על גזענות ממוסדת ונסתרת מהעין בצורה מתוחכמת ורלוונטית ביותר לתקופה הסוערת שבה עלה (ראשית כהונתו של טראמפ כנשיא, יציאתו של הנשיא השחור הראשון מהבית הלבן וכו').

אבל מה שעובד ב"תברח" הוא לא רק ההגדרה שלו או מה שהוא עושה בפועל, אלא עצם העובדה שהוא מגיע לחזק את האמונה בכל במאי מתחיל – כך, מקומיקאי שזכה להד מסוים על סרטו טרום סאנדנס, תמיכת הפסטיבל וההקרנה הפכה את פיל לבמאי המשפיע ביותר בז'אנר האימה בעשור האחרון, וכזה שעשה לו את השירות הטוב ביותר בקירובו למיינסטרים.