"שלום למלכה" מתחיל עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-14 ביולי 1789 אל תוך ימיה הראשונים של המהפכה ומספר את סיפורה של סידוני (לי סיידו), נערת הקריאה של מלכת צרפת דאז, מארי אנטואנט (דיאן קרוגר). בחורה חכמה ומעט חצופה, סידוני כמהה לאהבתה של המלכה ותעשה הכל בשבילה. היא שותה כל מילה שנאמרת על ידי המלכה ונאחזת בכל רגע במחיצתה. אך לבה ומחשבותיה של המלכה נתונים לאחרת, הדוכסית גבריאל דה פולינק (וירג'יני לדוין), עמה היא רקמה מערכת יחסים אינטימית. על רקע המהפכה, זו יכלה להיות דרמה תקופתית מסחררת, אבל העלילה מסרבת להתפתח.דמותה של סידוני, המופיעה כמעט בכל סצינה, לא מעוררת עניין ויתרה מכך, היא פאסיבית לחלוטין. האקטיביות היחידה שלה מתבטאת בנחישותה לדלות מידע על המלכה והמהפכה מכל מי שהיא מכירה בחצר המלוכה. היא רק מחכה להוראות המלכה וכשאלה ניתנות, היא מבצעת אותן כפי שהורו לה ולא נעה מילימטר הנה או הנה. היא מובלת לאורך כל הסרט ולא הופכת מובילה אף לא פעם אחת. נוכחותה אנמית כמו של עציץ הניצב בחצר הארמון.
פרסומת
בשורת המכירה של הסרט, בכרזה, בטריילר ובליהוקן של שתי שחקניות יפיפיות יש איזושהי הבטחה נסתרת לרומן נשי, ליחסים מיניים פרובוקטיביים ואסורים בשלהי המאה ה-18. בדקות הראשונות של הסרט בהן נערכת לנו היכרות עם דמותה של סידוני, ישנם שוטים מרובים של מחשוף נדיב וחזה שופע המנסה לפרוץ גבולותיו. בסצינה הראשונה של סידוני והמלכה, יש מתח מיני, הן כמעט נוגעות זו בזו והמלכה מורחת שמן על עקיצות היתוש של סידוני (מחווה קיצונית). ושם זה נגמר. רמיזות נוספות שזורות במהלך הסרט, אבל הן נותרות בגדר מאוויים. ביאליק אומנם דגל בכך שכמיהה יכולה להיות חזקה יותר ממימוש, אך אפילו הכמיהה כאן עייפה מלכמוה. או במילים אחרות – לא קורה כלום.דווקא הסיפור המעניין יותר, הרומן בין מארי אנטואנט לדוכסית פולינק, נדחק לשוליים וכל קיומו מצטמצם להזנת הרכלנים הרעבים בחצר המלוכה עד לרבעו האחרון של הסרט. מצדה של סידוני אין אפילו קנאה או שנאה כלפי האישה האחרת בה בחרה המלכה. אין בה שום כעס או ביקורת על מעשיה. היא מקבלת הכל בהכנעה. היא כביכול טובה מידי וחכמה מידי כדי לנהוג כשוטי הכפר ונדמה כי בחרו לספר את סיפורה של הבחורה הכי לא מעניינת באחת התקופות המרתקות בהיסטוריה.
קשה להגיד על סרט תקופתי שצולם בצרפת שהוא איננו יפה או מרשים ויזואלית. יש משהו בשמלות עם מחוכים, חיילים במדים צבעוניים ובניגוד בין העושר האינסופי של המלוכה לעליבות של העם שתמיד שובה את העין. אבל כאשר היא ריקה מתוכן, אנחנו מהר מאוד מאבדים עניין בתמונה. אין ספק שהושקעו משאבים כספיים ועבודה קשה בעיצוב התפאורה והביגוד בהבאת סיפורה של סידוני למסך, חבל רק שלא השקיעו באותה מידה בתסריט.