Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: המהפכן המפוכח: ראיון עם נדב לפיד במאי הגננת

ראיון מיוחד של כתב אתר "סרט", נתן ליכטר, עם נדב לפיד, במאי הסרט עטור הפרסים "הגננת", בו מספר לפיד על מצב האמנות בארץ ("יש שמיכה אדירה של טמטום וגסות שמכסה את כולנו"),על אפשרות הקולנוע לבצע מהפכה ("אני לא מאמין שסרט אחד יכול להילחם בסוציולוגיה ופוליטיקה ובמדיניות תרבותית שלמה"") ועל התפיסה שלו את הסרט "הגננת" (הגננת זו הדרך שבו אני חווה את הקיום כשאני יוצא מהדירה שלי ומסתכל מסביב").

"אני לא יודע לעשות שום דבר אחר", מסביר נדב לפיד, במאי "הגננת", כאשר אני שואל אותו מאיפה מגיע האומץ לעשות סרט אמנותי. "האומץ בבסיסו קיים אצל אנשים שעושים בחירה. למשל בנאדם שיכול לשרת בעורף ובוחר לשרת בחזית. אני יכול להסתכל על הסרטים שלי ממקום של לקטלג אותם רק הרבה מאוד זמן אחרי שהם נעשים".

לפיד טוען שזה מגיע אצלו מתוך חוסר מודעות עצמית: שלושה שבועות לפני תחילת צילומי "השוטר", סרטו הראשון באורך מלא, לפיד צלצל לצלם שי גולדמן, ושאל אותו למה הם צריכים לעשות סרט משטרה מיינסטרימי, אמריקאי מהאלה שכבר ראינו מיליון פעמים. כמה שבועות לפני תחילת צילומי "הגננת", הוא ישב לקפה עם חברו, הבמאי ערן קולירין, ואמר לו על "הגננת" שהוא לא יודע איך הוא נתקע עם המלודרמה המשפחתית הזאת עם אישה וילד שמדברים כל הזמן. "היום, כשאני הולך להקרנה בסינמה סיטי ורואת את 'הגננת פתאום יש לי ויז'ן של הסרט מעיניו של הצופה הרגיל", הוא מסביר. "אני יכול להבין כמה הוא יכול להיראות לו אחר, שונה ומוזר ביחס לסרטים אחרים. אבל אלו דברים שהם באמת בלתי מודעים בעליל".

מרגיש קרוב למבקרים

נדב לפיד, בנם של הסופר חיים לפיד ועורכת הסרטים ערה לפיד, החל את הקריירה הקולנועית שלו בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" כשסרטו הראשון "מחמוד עובד בתעשייה" הוקרן בפסטיבל קאן. גם סרטו השני "כביש" עשה סיבוב בלא מעט פסטיבלים חשובים. לפיד הוא איש של כמה כובעים. ספרו "תמשיך לרקוד" פתח את סדרת "דרום" של הוצאת בבל, הוא כתב בעיתון "העיר", עבד כמבקר קולנוע במגזין "כותרת" ומדי פעם גם כתב ביקורות ספרות לעיתון "הארץ". סרט החדש "הגננת", המגולל את סיפורה של נירה, גננת שמגלה את כשרונו של אחד הילדים בגן שלה לכתוב שירה והרצון לפתח אותו הופך אצלה לאובססיה, זוכה לקונצנזוס חיובי מהמבקרים והזמנות לפסטיבלים שונים ביניהם פסטיבל קאן. כמה דקות לפני שנפגשנו לראיון, הוא התבשר ש"הגננת" הוזמן לפתוח את פסטיבל מילאנו.

[*]

אתה חושב שבמובן מסוים הגננת הוא סרט למבקרי קולנוע יותר מאשר לקהל הרחב?

"אני איש שמרגיש קרוב למבקרים. אני לא מתכוון בהכרח לאנשים שכותבים ביקורות, אלא אני מתכוון לאנשים שרוצים לדבר ולחשוב לעומק על היצירה. אני לא מתכוון לטוב ולא טוב או כיף לא כיף, אלא בדרך של ניתוח והרהור ביצירה. סרט הוא התחלה לדיאלוג. זאת הסיבה העליונה שבזכותה אני עושה סרטים. אותי מרגשת יותר ביקורת שהיא מעמיקה וחושפת דברים על הסרט שלפעמים אני לא חשבתי עליהם בעצמי. משהו חריף ומרתק שבא מבנאדם שאני אוהב ומעריך או מבנאדם שאני לא מכיר ולומד להעריך".

לפיד טוען שיותר מהכל "הגננת" הוא סרט על הישראלים, על ישראל ולישראלים. במובן הזה הוא היה שמח שכמה שיותר אנשים כאן, עוד יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, יראו אותו.

"הגננת" מצליח בצרפת והוא מצליח בעוד מדינות ברחבי העולם. יש לו רלוונטיות שהיא מחוץ לישראל

"כן. מאז פסטיבל קאן הוא עשה מסע מאוד יפה בעולם. זה משמח אותי, כי אני חושב שאמנות - חלק מהעוצמה שלה - זאת היכולת לחצות גבולות ולדבר לאנשים שונים. מה שחוזר אצל אנשים שמעריכים את הסרט בעולם, הם משפטים כמו 'לא ראיתי סרט כזה'. אני מתרגש מאמנות שמנסה לחשוב את עצמה מחדש. אמנות שמנסה לחדש ולא נשארת במובן מאליו שלה. אני מאוד שמח לתגובות כאלה ושהסרט חוצה גבולות. חלק מהנושאים של הסרט עוסקים בהידלדלותה של המחשבה, הרוח והאמנות, וולגריזציה וגסות של חברה וגורלם העגום של נשמות רגישות בתוך החברה הזאת. לכן הסרט בוודאי לא מדבר רק לישראל. הרבה אנשים בעולם שלנו חשים את תחושת המחנק לנוכח שמיכה אדירה של טמטום וגסות שמכסה את כולנו, ועדיין אני חושב שב'הגננת' יש אלמנט לוקלי חזק שהישראלים מבינים בילט אין".

[*]

(בתמונה: נדב לפיד ושרית לארי בסט של "הגננת")

סיפור אהבה צרפתי

בין לפיד לצרפת מתנהל סיפור אהבה רב שנים. סרטו הראשון במסגרת הלימודים הוקרן בפסטיבל קאן, הוא למד בפריז, חי בעיר וסרטו הבא "מיקרו רובוט" יצטלם שם. "אהבה-שנאה", מתקן אותי לפיד. "הסיפור נולד מכך שכשהייתי בן 6 או 7, קראתי ספר על נפוליאון בונפרטה. קראתי איך הוא הפסיד ואני יש לי חיבה עמוקה למפסידים. לא סתם אני אוהד הפועל. אז ישר נורא הזדהיתי אתו והתחלתי להעריץ אותו. פיתחתי אהבה לתרבות הצרפתית במדינה שכולם העריצו בה את ארצות הברית. אחרי האוניברסיטה, יום אחד החלטתי שאני לא מסוגל לגור יותר בישראל אפילו לא עוד יום אחד. הרגשתי שאני חייב לעזוב את המקום הזה ולא לחזור אליו אף פעם. נסעתי לצרפת כזכר לימי הילדות. לא הכרתי כלום ולא ידעתי צרפתית. העברתי בצרפת כמה שנים משונות שהם הבסיס הסרט הבא שלי, מתוך ניסיון עמוק להפוך לצרפתי ולהפסיק להיות ישראלי. ניסיון שנכשל".

בצרפת לפיד גילה את הקולנוע. "זה מקום שבו קולנוע הוא סוג של דת, "מפרט לפיד. "מקום שלקולנוע יש משמעות וחשיבות אדירה. חייתי שם חיי עוני ודלות והדבר היחיד שהייתי מבזבז עליו כסף הוא על סרטים. התפיסה הקולנועית שלי התגבשה שם. מבחינתי בתור מי שהיה שם אף אחד, הרעיון שהסרט הבא שלי יהיה בצרפת הוא מעין סגירת מעגל נורא גדולה. בצרפת מבחינת עולם הקולנוע אני מרגיש כמו בבית. יש משפט מאוד ידוע של פרנסואה טריפו, שבצרפת לכל בנאדם יש שני מקצועות: מבקר קולנוע והמקצוע שלו. בהקרנה של "הגננת" ביום רביעי בבוקר, בתי הקולנוע היו מפוצצים כי אנשים לא היו יכולים להתאפק לראות אותו ולהחליט אם הוא טוב או רע".

בזכות "השוטר" ובעיקר בזכות "הגננת" לפיד החל לקבל טלפונים ממפיקים צרפתיים. הוא הוזמן לפגישה וכך נולדה אופציה לביים סרט צרפתי. הסרט יבוסס על הרשימות שלו מתקופת שהותו בצרפת ויתרחש ברובו בצרפת. המימון ברובו יהיה צרפתי ורק הבמאי והשחקן הראשי, שטרם לוהק, יהיו ישראליים. למרות הכל לפיד מאמין שזהו הסרט הכי על ישראל שהוא יכול לעשות. "לפעמים כי כדי לראות את כדור הארץ", הוא טוען, "צריך לצלם מהירח, ולפעמים כדי לראות את ישראל צריך לצלם מפריז".

לחלק השני של הכתבה: לחצו כאן