Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: המהפכן המפוכח - ראיון עם נדב לפיד במאי הגננת: חלק שני

המהפכן המפוכח

אחת המחמאות שניתנות על סרטו הראשון של לפיד, "השוטר", הייתה שהוא ניבא את המהפכה החברתית. לפיד מרגיש כמהפכן מפוכח, "אולי זאת גם דרך יפה יותר לומר מהפכן פחדן," הוא מודה. "יש בי איזה חוסר מנוחה מתמיד ותשוקה עזה לשינוי ולעשות מהפכות. ב'השוטר' אני אומר שזה לא יכול להיות שיש אנשים כל-כך עשירים וכל כך עניים אחד ליד השני. ב"הגננת" אני אומר שזה לא יכול להיות שהטיפשות שולטת והרגישות נמעכת מתחת לנעל שלה. חייבים כבר להחריב את הכל ולהתחיל מחדש. חייבים לשבור את הקיר. מצד אחד אני חושב שאם רק במשך 10 שניות הייתי יכול לדבר דקה אחת מול כל העולם דרך כל תחנות הטלוויזיה, אנשים היו מבינים והכל היה משתנה. מצד שני, יש גם את הידיעה המפוכחת שאי אפשר לשבור את הקיר ואם שוברים אותו אז יבנה קיר גרוע עוד יותר. קשה להבין גם מה היא האמת הגדולה הזאת שתגיד אותה ועוד תגיד אותה בדקה. אין אמת כזאת, ואם היו נותנים לי את זכות הדיבור מול כל האנושות לא הייתי יודע מה לומר. בו בזמן זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות".

לפני ש"השוטר" יצא לקולנוע הוא הוגבל לצפייה מגיל 18 ע"י ועדת הצנזורה בטענה שהוא יכול לתת רעיונות מסוכנים לנוער כמו למשל חטיפת טייקונים. ההגבלה הזאת הוסרה בסופו של דבר. לפיד מסביר את התייחסותו למצב: "כששמעתי את זה נורא התפלאתי שיש אנשים שעדיין מאמינים בכזו אמונה בכוחו של הקולנוע. אמרתי לעצמי סוף סוף מצאתי חובבי קולנוע אמיתיים בישראל, ועדת הצנזורה, שמאמינים באמת ובתמים שצעירים ישראלים יכולים לראות סרט כמו "השוטר" ולחטוף את דנקנר או את תשובה. אני לצערי הרב לא מאמין באימפקט כזה של קולנוע. אני לא מאמין שסרט אחד יכול להילחם בסוציולוגיה ופוליטיקה ובמדיניות תרבותית שלמה".

היית רוצה שהגננת יחולל מהפכה תרבותית?

"הגננת לא יכול לנצח את ערוץ 2. הוא לא יכול לנצח את קשת או את כל תרבות הראליטי. הוא לא יכול להפוך חברה שלמה. יש פה יותר מידי התניות שמקדשות את הטיפשות ומשפילות את המורכבות. דבר שני 'הגננת' בעצמו הוא סרט אמביוולנטי. אני לא חושב שהגננת עצמו אומר ששירה זה טוב- חיים זה רע. אני חושב שהוא מנסה להראות ששירה וחיים הם שני דברים שבו בזמן חיים בסתירה וחיים בשילוב. 'הגננת' טוען תחושה שיש ללא מעט אנשים שחושבים שלא יכול להיות שהעולם הדי מטומטם שבו אנחנו חיים הוא הכי טוב שאנחנו יכולים או אפילו קרוב לזה. לא יכול להיות שהחיים נראים כמו שהם נראים".

[*]

תווית של משורר

"הגננת" מכיל אלמנטים ביוגרפים. יואב הוא בעצם בן דמותו של נדב לפיד כשהיה ילד. השירים בסרט הם השירים שלפיד כתב בעצמו בגיל 5 בדיוק באותו אופן. "אני לא כל-כך זוכר את עצמי בגיל 5", אומר לפיד, "מה שאני כן זוכר הוא את ההחלטה שלי, שהייתה מאוד מודעת בגיל 7 להפסיק לכתוב שירים, זו הייתה סוג של החלטה הישרדותית. החלטה שבשביל לא להיות איזה אחר ונרדף אני צריך לאמץ קודים מסוימים ולהשתיק דברים אחרים. במובן הזה 'הגננת' הוא לא רק סרט על שירה. הרבה מאתנו מכירים ילדים שיש בהם רגישות מסוימת והם מבינים שבאיזשהו גיל הם חייבים לכבות את הרגישות הזאת כדי לשרוד. הרגשתי שזה לא נכון להסתובב עם תווית של משורר".

עד כמה חשוב לך לכתוב את התסריט לסרטים שלך עצמך?

"מצד אחד אני יכול לדמיין את עצמי מביים סרט שמישהו אחר כתב. מצד שני אצלי הדברים מאוד כרוכים. אני לא חובש כובע של תסריטאי, מוריד אותו וחובש כובע של במאי. לדעתי סרט לפני שהוא סיפור ספציפי או עלילה ספציפית הוא השקפת עולם על הקיום. הוא חוויית קיום. "הגננת" בסופו של דבר, הוא הדרך שבו אני חווה את הקיום בבוקר כשאני יוצא מהדירה שלי ומסתכל מסביב".

מדוע בחרת באמא שלך לערוך את הסרטים שלך?

עריכה זה שלב שאסור להיות מנומסים בו. אתה יושב ורואה בלופ את ההצלחות והכישלונות שלך. זה שלב מאוד שברירי מבחינה רגשית. אתה בערב עושה איזה קאט וחושב שהגעת לירח ובבוקר אתה רואה ומסתבר לך שבקושי יצאת מתעלות הביוב. על כל זיוף בעריכה אתה משלם. אתה רואה אותו על המסך. אני ואמא שלי מספיק מכירים כדי שהיחסים שלנו לא יהיו מנומסים. יש פה רווח גדול. הכל הולך ישר עד העצם".

איך היה לביים את אבי שניידמן ששיחק את יואב?

"קל. לעומק לא היה הבדל בין איך שביימתי את אבי, שחגג יום הולדת 5 על הסט, ולבין איך שביימתי את יחזקאל לזרוב או דן תורן. בחיים לא ביימתי ילד וזה באמת היה מאוד משונה שיש לך שחקן שאתה לא יכול להגיד לו כשתגמור לקרוא את התסריט תרים אלי טלפון. הוא ילד עם אינטליגנציה רגשית עמוקה שברגע שאתה מסביר לו את הסיטואציה הוא מבין אותה באופן נורא עמוק".

[*]

היו מצבים שבהם הרגשת לא נוח אתו למשל בסצנה עם שיר היציע הגס?

"כן אבל אתה חייב להתגבר על זה. יש את המצבים האלה שאתה דוחף שחקנים בוגרים למקומות קיצוניים. יש את הרגעים האלה שאתה יושב מול המוניטור ובאופן הכי קלישאתי, בסצנת ערום, אתה רואה שחקן בצרה ואתה אומר לעצמך די, די, בוא נגיד קאט. אלו הרגעים שאסור לך להגיד קאט כי לשם כיוונת. אני אומר לעצמי, אתה רוצה להגיד קאט? תספור בלב עד 50 ואז תגיד קאט. ובחמישים האלה שאתה סופר, כולם מתפתלים גם אתה וגם השחקן. סרטים לא עושים רק על פרחים ופרפרים ועל אנשים מחויכים".

שילבת וידאו ארט בסרטים שלך. הסצנה בה אסתר רדא יוצאת מהים ושרה והריקוד במועדון.

"יש סרטים שבהם כל התפקיד של סצנת הריקוד הוא עלילתי. מבחינתי הריקוד הוא גם חומר, תחושה וקיום. זה לא רק לדבר 'על' זה לדבר 'את'. זה סרט שמדבר על אמנות, קיום וחיים והוא צריך להביא למסך אמנות וחיים".

היו עוד רגעים ששברו את המסגרת של הסרט: בעלה של הגננת שולח יד ונותן מכה למצלמה ובסצנה בה הילדים נכנסים לגן אחד אחרי השני ואומרים בוקר טוב לגננת, פתאום אחד הילדים מביט ישירות למצלמה. מה הייתה המשמעות שלהן?

"על המכה בתחילת הסרט למצלמה כתבו הרבה מאוד. הסרט מתחיל בכאילו אקט של קולנוע גרוע. זה כאילה במאי שלא יודע לביים. ככה לא עושים סרטים. אני מת על זה כי זה מוציא את הצופים מהסייפטי זון. זה מאלץ אותם לצאת מהנינוחות ולהסתכל על מה שנמצא על המסך. דבר שני הסרט מתחיל עם התכנית 'מצב האומה'. הוא מתחיל עם החוויה הקולקטיבית הקיומית הכי מהותית של החברה שלנו - גבר יושב בערב וצופה בערוץ שתיים. בסרט הגננת מנהלת מלחמה נגד מה שאנחנו קוראים לו טריוויאלי. ואז הגבר קם, וכשהוא קם הוא דופק את המצלמה והיא רועדת ורוטטת עוד פעם ועוד פעם. בעיניי במובן במסוים המצלמה מבטאת את נקודת המבט הרגשית שלי. לרגע אחד המצלמה אומרת: לא, לא. זה איום ונורא. אי אפשר לקבל את זה. דמיין לך שהעולם היה רועד בכל פעם שגבר היה מדליק את ערוץ 2. אולי העולם לא צריך לרעוד רק כאשר חס וחלילה דאע"ש כורתים ראשים אלא גם כשמדליקים ערוץ 2. אולי זה גם סוג של אסון הטמטומיזציה הזאת".

לחלק הראשון של הכתבה: לחצו כאן