העיבודים שהלכו לאיבוד: הספרים הקלאסיים שצריכים להפוך לסרטים

התפסן בשדה השיפון

"התפסן בשדה השיפון" הוא רומן מאת הסופר האמריקאי ג'יי די סלינג'ר שיצא בשנת 1951 והיה לקלאסיקה מיידית. הספר עוסק בימים ספורים בחייו של נער בשם הולדן קולפילד, לאחר ההחלטה להעיף אותו מבית הספר היוקרתי בו הוא לומד. בספר אנחנו מתלווים אליו במסעותיו אל עבר ביתו שבניו יורק, כאשר מסעו עמוס בחוויות תמוהות ועמוקות. הספר מסופר גוף ראשון, וכולו מוקדש לחקר נפשו של קולפילד, שנמצא בין ילדות לבגרות, ומנסה למצוא את מקומו בעולם.

נדמה שאחרי עומס לא מבורך של סרטי נעורים גרועים, ראוי שהוליווד תוציא סרט שעוסק בקשיים של גיל ההתבגרות באופן כנה. הספר עשיר מאוד, כך שאין ספק שפרשנות קולנועית תהלום אותו, ועל-אף שהספר עוסק בעיקר בנפשו של קולפילד הוא גם מאוד ויזואלי וריאליסטי. בעבר היו מגעים רבים להפוך את הספר לסרט, ושמות גדולים שנקשרו עם הספר הזה בין היתר אדוארד נורטון וסטיבן שפילברג. בכנות, לא מפריע לי לחכות עוד כמה שנים, אבל לתשומת לבם של מפיקים אמריקאיים אציין שאשמח שעיבוד יופק לפני שטימותי שלאמה יזדקן, כי הוא מושלם לתפקיד של הולדן. את פסטיבל ברלין הקרוב יפתח הסרט "השנה שלי עם סלינג'ר" בכיכובה של סיגורני ויבר העוסקת בהוצאת הספרים של הסופר המתבודד.

[*]

מאה שנים של בדידות

ספר זה של גבריאל גרסיה מרקס הוא מופת של ריאליזם קסום, ז'אנר שלמעשה מרקס המציא, ולדעתי יהיה מרתק לראות כיצד הקולנוע מתמודד עם חזיונותיו הפרועים אך יפהפיים. הספר מתאר מאה שנים בחיי משפחה שמתגוררת בכפר נידח בדרום אמריקה, ואין הרבה פרטי עלילה מעבר לכך, ובכל זאת, זה כנראה אחד הספרים המרגשים ועוצמתיים שקראתי בחיי.

ברור לי שעיבוד הוליוודי לא יתאים לעולם המפעים שמרקס יצר, והייתי רוצה שלואי בונואל המנוח יקום מהקבר ויעביר את כתיבתו של מרקס למסך הגדול בעזרת השפה הקולנועית ההזויה אך שובת-לב שלו. אבל בינתיים, אסתפק בתקווה שבמאי כדוגמת טרנס מאליק או טים ברטון ימצא לנכון יום אחד לעבד את ספרו של מרקס.

דון קישוט

הקולנוע כבר בן 120 שנה, ונדמה שלא נשארו עוד סיפורים קלאסיים שלא זכו לעיבוד קולנועי ראוי, ואפילו לכמה. "עלובי החיים", "היפה והחיה", "אנה קארנינה", כולם נחטפו על-ידי במאים מוכשרים ועובדו כראוי למסך הגדול. אבל משום מה, יש עדיין מספר קלאסיקות שלא מוכנות לעבור למסך הקולנוע. אחת הבולטות ביניהן היא דון קישוט.

אפילו שהיו כמה התחכמויות בעבר, כדוגמת סרטו של טרי גיליאם מלפני שנה "האיש שהרג את דון קישוט" (עליו גם נעשה סרט דוקומנטרי בעקבות הדחיות הרבות והסיפור יוצא הדופן מאחורי הקלעים של ההפקה), הוליווד עוד לא יצרה עיבוד נאמן לספרו של מיגל דה סרוואנטס. תכל'ס, אין סיבה למה. סיפורו של דון קישוט מלא בקומדיה, רומנטיקה, ואף במסרים חשובים. "דון קישוט" הוא סיפור אהבה ארכיטיפי שמתאים לקולנוע בדיוק, אז הגיע הזמן לתת לו את היחס הראוי.

. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

הספר הנפלא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של הסופר הבריטי מארק האדון עוסק בהתמודדות של נער בעל אספרגר עם קשיי גיל ההתבגרות. הספר נפתח ברצח אכזרי של כלב, ושארית הספר מוקדשת לחקירתו של הילד את המקרה. חקירה זו מביאה את הילד להתמודדות עם הקשר הסבוך שלו עם הוריו ועם הדימוי העצמי שלו.

לטעמי, ספר זה הוא אחד מהיפים שיצאו במאה ה-21, בעיקר בגלל נטייתו לרגש ולשפוע באהבת אדם מבלי לאבד את תחכומו. על אף שנושא המוגבלות מיוצג עד מאיסה בקולנוע ובטלוויזיה, ספר זה בוחן את מצבו של הילד בזווית שונה ומאתגרת. נדמה לי שדווקא בגלל שהייצוג של אוטיזם במדיה כה רחב, יש להשתדל להפוך את ייצוג זה למגוון כמה שיותר, ואין לי ספק שעיבוד לספר זה יביא לייצוג שלא ראינו כמוהו עד כה.

[*]

כל כתבי ש" עגנון

לא ברור כיצד לקולנוע הישראלי יש מכרה זהב מתחת לאף ואנחנו פשוט לא מנצלים אותו. ש"י עגנון, זוכה פרס הנובל לספרות היחיד שיש לנו, הוא גאון ספרותי של פעם בדור, אז למה לא נעשה עדיין עיבוד קולנועי לעבודות שלו? לא ברור. העניין הזה בעיקר מתסכל כי אם בוחנים את סגנון הכתיבה של עגנון, מגלים כי סגנונו מתאים בדיוק לעיבוד קולנועי.

הסיפורים של עגנון אפיים, מלאי דימויים חזותיים עוצמתיים, עמוסים באירועים, ולא נכנסים לנפשות הדמויות יותר מדי, כך שהם ממש מושלמים לקולנוע. דמיינו עיבוד קולנועי ל"תמול שלשום", או שאפשר ללכת על משהו יותר צנוע כמו "תהילה" או "בדמי ימיה", העיקר שזה ייקרה. כרגע הבעיה היחידה היא שאני לא בטוח שיש לנו במאי שיכול להגיע לרמתו של עגנון, וגם שיקולי התקציב והשחזור התקופתי בעייתיים לקולנוע הישראלי.